כאשר באים לדון בנושא הבעייתיות הכללית של הדרמטורגיה, יש לברר ולהבהיר תחילה מהם ההבדלים העקרוניים והמהותיים בין דרמה למחזה.

המושגים דרמה ומחזה אינם חופפים זה את זה ואינם זהים זה לזה: הדרמה שייכת לספרות, והמחזה שייך לתיאטרון. הדרמה היא סוג ספרותי מובהק; יש המאמינים כי היא הסוג הספרותי העליון. כל דרמה ראויה לשמה היא תשלובת של שירה ופרוזה. יש ויסוד אחד גובר על משנהו, יש והיוצר מגיע לסינתזה הרמונית. היא נבנית בעיקרה על ציר אחד, עיקרי, אשר הוא המומנט הדרמטי בחיי אדם, ובמומנט כזה כל אדם הזוכה לו בא לתשלובת אמוציונאלית של שירה ופרוזה. האדם הפרוזאי ביותר, היבש ביותר, המחושב והמחושבן, ברגעים אלה מתעלה הוא, מתרומם הוא למדרגות של שירה. וכן להיפך: האדם הנוטה לפיוט מיסודו, האדם המנותק מחיי הפרוזה, במומנט של התנגשות דרמטית, ברגע הקונפליקט, חייב הוא להכריע. בהתלבטותו יש משום הכרעה; הוא מוכרח לצאת מעולמו הדמיוני החלומי אל עולם המציאות. אם כן, כאמור, הדרמה מופיעה תמיד (ובזה היא נבחנת) בתשלובת של שירה ופרוזה.

במידה וקוראים דרמה, הרי היא מחייבת את הקורא להיות צופה. הדרמה תובעת לעשות את התהליך של המחשה דמיונית. אין המחבר עוסק בתיאור, אין הוא משמש שליח לקורא, אלא הקורא עצמו הוא שצריך לעשות כל זה: להוסיף את הפרטים, להעלות את ההערות, לחפשן ולשלבן בתוך התהליך החווייתי.

בשעה שהדרמה עולה על הבמה, הרי היא מחייבת את הצופה להיות בחינת קורא. במקום המחשה דמיונית של הנקרא, הוא נתבע להעמקה חווייתית ומחשבתית של הנראה. אין הוא יכול לראות בלבד, כשם שקורא הדרמה אינו יכול לקרוא בלבד. הוא חייב באותו רגע לעקוב, להזדהות או להתנגד, מכל מקום להשתלב בתוך העולם הדרמטי המחשבתי-אמוציונאלי, להעמיק את הנראה. תהליך היצירה ותהליך הצריכה נפגשים בנקודת מפגש מסוימת: בנקודת הפעילות, בנקודת ההפעלה של הקורא והצופה.

מה שאין כן המחזה. אין ההבדל בין המושגים אטימולוגי בלבד, אלא גם עקרוני. המחזה הוא סוג תיאטרלי ללא שייכות לספרות. הוא מתחיל לחיות אך ורק ברגע שהוא עולה על הבמה, וחייו חדלים ברגע שהוא יורד ממנה. יסודו הפסיכולוגי של המחזה הוא המומנט הסקרני בחיים, ולא הדרמטי, ויש הבדל יסודי ביניהם. לא כל אשר דרמטי הוא מסקרן, ולא כל אשר מסקרן הוא דרמטי. המומנט הסקרני יכול לרתק את הצופה בו לרגע מסוים, אך הוא חולף כלעומת שבא ואין סימניו ניכרים. הדרמה היא ביסודה רב משמעית. המחזה, על כל גווניו, הוא תמיד חד משמעי, ויזואלי, קוריוזי. אין המחזה נכתב לפי חוקיות של דרמה, כי האמוציונאלי שבו אינו דרמטי, כי המחשבה שבו אינה מחשבה דרמטית. המחזה, עיקרו בחוץ וכלפי חוץ. כלומר, מחוץ לגיבור, במיזנסצנה הבימתית, בהתנגשות החיצונית הנראית לעין, בקונפליקט הפלסטי המוחשי. כל הגורמים התיאטרליים שהם כאילו חיצוניים, הרי במחזה הם גורמים פנימיים, גורמי יסוד. המחול איננו אילוסטרציה, התאורה איננה אמצעי, התפאורה איננה רקע. בדרמה הם אילוסטרציה, אמצעי, רקע. בדרמה אלה הם כלי עזר, במחזה הם גורמי יסוד.

הבה נראה כמה דוגמאות. הדוגמאות של דרמות ללא מחזות, מצויות לרוב. אנו מכירים בספרות העולם יצירות דרמטיות רבות, יצירות מצוינות, מופלאות, שלא עלו מעולם על הבמה או שעלו ונכשלו. ייתכן שהדבר היה באשמת הבמאי והשחקן, אך יכול להיות משום שהיסוד הספרותי הזה לא מצא מעיקרו את הקשר אל הבמה. מתתיהו שהם הוא אחת הדוגמאות העבריות לתופעה זו. עולמו החזיוני הוויזואלי הוא עשיר מאוד, אך לפעמים נדמה כי הוא כל כך עשיר עד כי אפשר לשחקו רק ביחידות, בדמיונו של הקורא. "אלוהי ברזל לא תעשה לך", "צור וירושלים" – יש ונדמה לך שכל שירבה להראות, ימעיט. הטקסט רווי וספוג מראות הדר, מראות הוד במידה כזאת, עד כי לפעמים נדמה לך כי אין שום במה פלסטית יכולה להעלותם באופן שלא יתחילו לחיות בפני עצמם חיים עצמאיים ולהפריע לטקסט הדרמטי, לדרמה האנושית-האלוהית הגדולה, שישנה ביצירות אלו.

וישנו סוג הדוגמאות ההפוך: מחזות ללא דרמה. כל ה"קומדיה דל ארטה" כלולה בסוג זה. הדיבור היה טפל בה, ומעיד על כך מעט הטקסט שנשאר מאותם מחזות. טקסט זה אינו אומר לנו מאומה היום: חייו נפסקו ברגע שאמרו אותו.

דוגמה מסוג שלישי היא תופעה של דרמה ומחזה כאחד: כל יצירת שייקספיר שייכת לתופעת שיא זו. אין לך טרגדיה שייקספירית שאינה ויזואלית תיאטרלית. "מקבת" מתחיל קודם כל בחזיון. ב"המלט" נדמה לפעמים כי היסוד הוויזואלי גובר על היסוד הפנימי, אך זה נדמה רק אם מציגים אותו כמחזה חיצוני.

אם ננסה להוסיף ליסודות שציינתי גם אמת מידה סוציולוגית, הרי אפשר לומר בפה מלא כי פני התיאטרון הם כפני התקופה – דבר שאין לאומרו לגבי ציור, לגבי ספרות או לגבי מוסיקה. אלה הם אמנם פירות התקופה, אך אינם משקפים את פני התקופה. לעומת זאת, יש זהות מסוימת בין פני התקופה ופני התיאטרון, כי זוהי אמנות קולקטיבית. רוצה אני לנסות ולקבוע עוד הנחה הנראית לי כנכונה: למושג התקופות מבחינת הדרמה והמחזה, מן הראוי להוסיף גם את המילה "שכבות". בתקופות ובשכבות של שלטון הכלל שולט המחזה; בתקופות ובשכבות של עליית הפרט עולה הדרמה. הכוונה ב"שלטון הכלל" היא השלטון הפסיכו-סוציולוגי. כל עוד ישנו שלטון של אמיתות, בין אם אלו אמיתותיה של דת ובין אם אמיתות שנקבעו על ידי חברה, הרי שולט המחזה הוויזואלי. הדרמה עולה עם עליית הפרט. כאשר נעשה לפרט צר בתחומו של הכלל; כאשר הפרט אינו מסתפק עוד באמיתות שניתנו לו בהר סיני של הכלל, אז מתחיל הקונפליקט הדרמטי. בתקופות של אידיליה מסוימת הכול מאמינים באל אחד או בשני אלים (המספר איננו משנה) בין שזה הכוח העליון, בין שזו הרפובליקה, או המוסר, או הקיסר, או הדיקטטור. באותה תקופה אשר בה מאמינים באמת, אין קונפליקט. האמוציה הכללית, גם אם היא אינה נעדרת קונפליקטים בכלל, הרי היא מכל מקום מעוטת קונפליקטים, מעוטת התנגשויות. יש ומתגברים על ההתנגשויות בדרך אדמיניסטרטיבית חיצונית, אך על פי רוב מתגברים עליהן באמת בדרך פנימית, גם בדיקטטורה פוליטית. אילו האמנתי כי הדיקטטור הוא המשתלט על ההמון הייתי אופטימיסט להפליא. אני מאמין שההמון רוצה בדיקטטור. ישנן תקופות כאלה, ובאותן תקופות אין ההמון רוצה בדרמה של קונפליקט; אין הוא רוצה שידריכו את מנוחתו. הוא רוצה לקפוא על שמריו, הוא רוצה לשקוט. אין זו מילת גנאי בשבילו; כך היה מעולם. וכאן, בין שתרצו ובין שלא, יש דיאלקטיקה היסטורית. בשלב מסוים של התפתחות מתחילה עליית הפרט, מתחילה התמרדותו, מתחילה התערערות היסודות של המבנה החברתי ושל המבנה הפסיכולוגי כאחד. אז מתחילה הדרמה. מתי באה הטרגדיה היוונית? היא סוף התיאטרון היווני, ולא התחלתו. כאשר האדם מתחיל להתמרד, כאשר פרומתאוס מעז לגנוב את האש, כאשר השלמות נפגמת, כאשר אין עוד אידיליה בין עבד האלוהים ובין אלוהיו, אז מתחילה הדרמה, אז באים כותבי הטרגדיה או כותבי הקומדיה – אז באה הדרמה היוונית.

לדרמה אין חקר, כי לאדם אין חקר. את הסקרנות אפשר לרוות על נקלה; את הקונפליקט באדם, את ההתנגשות האמוציונאלית המחשבתית, אין לרוות לעולם.

קטע מהרצאה מתוך סימפוזיון על הדרמטורגיה הישראלית במסיבת מועדון מלו"א, 4.3.1955