חיים וחיי-חיים

אמנות השחקן, האמנות הקרובה לכל אדם, האמנות הטבועה בכל אדם ואף על פי כן, ואולי, לפי כן, האמנות המיוחדת והמיועדת אך ורק לבעלה, לנושא ועושה דברה – לשחקן.

האמרה הידועה – "כל העולם במה, וכל בני האדם אינם אלא שחקנים", אמרה זו שנשנתה ונשלשה פעמים אין קץ ואף זכתה לניסיון של קביעת הנחה תיאורטית: "כל אדם משחק תמיד", אינה עוזרת אף במעט. לא לסילוק גשר האחידות המדומה בין תיאטרון החיים לבין חיי התיאטרון וממילא לא לגישור התהום הממשית בין שני עולמות אלה.

כל אדם רוצה לשחק – לא משחק קטן, לשם התייפות, לשם עשיית רושם, לשם הפקת תועלת רגעית. לא - אף הוא, ה"כל אדם", ה"אדם סתם" רוצה למלא תפקיד, לשחק תפקיד, שואף הוא ל"תפקיד" כשחקן מקצועי ממש. צורך פנימי הוא לאדם, הכרח חיוני, לצאת מכליו הפסיכופיסיולוגיים, הנסיבתיים-סוציאליים ולהיכנס לכלים אחרים. אין אדם משלים לעולם עם המסגרת שהוא נתון בה והריהו מנסה לפרוץ את גידרה ולחרוג ממנה. אין אדם מסתפק לעולם בחיי-חייו בלבד, והריהו מנסה לחיות עוד חיים. הוויה אחת נגזרה עליו, על האדם, והוא מבקש למצוא מנוס ומפלט מההוויה האחת והיחידה, בחוויות רבות ושונות.

מכאן היחס המוזר והמשונה, מאז ומתמיד, בינו, השואף לחוויות, לבין אמן החוויות -  השחקן. הוא מתפעל ממנו (מתוך הערצה למשיג את אשר לא השיג הוא) והוא מזלזל בו (מתוך קנאה למשיג את אשר לא השיג הוא). יחסו של הנהנה התיאטרלי למהנהו שונה מהיחסים בין הנהנים והמהנים בכל שאר ענפי האמנות. בין המיליונים של קוראי ספר יש מיליונים שלא כתבו בימיהם אף לא שורת ספרות אחד. בין רבבות רואי ציור יש רבבות שלא נגעו במכחול. אך אין אחד צופה בתיאטרון או בקולנוע שלא ניסה בעצמו לשחק, "להציג", "לעשות תפקיד". אולם הם עושים זאת בחדרי חדרים, באין רואה, מלבד קלסתר עצמם המשקיף מתוך המראה. או – כלאחר יד, בהימצאם ברשות הרבים. ואילו הללו, היחידים, בעלי המקצוע: הפומבי, הפרהסיה – הם הם הרקע הטבעי לחיי החיים המוצגים לראווה לעין כל.

הלא-שחקנים במיליוניהם, חייהם, מסגרתם וצורתם, כלא-כורח הם, מחומותיו אין דרור אף לשעה קלה. על כן הם, מיליונים אלה, הטובים שבהם, שואפי הדרור שבהם, כמהי עוד-חיים שבהם, נוהרים לחזות ביחידי הסגולה שזכות הבחירה הגדולה ניתנה להם: בחירת גורלות. ולו לזמן ובשטח תחומים מראש. מחוץ לזמן זה (שעת ההצגה) ולשטח זה (בימת התיאטרון), נושא השחקן את עול גורלו המיוחד לו ככל אדם-סתם; הריהו אסיר כלא-הכורח ככל אחד הצופים. אולם בזמן זה ובשטח זה – מי ידמה לו!

הנה יוליה. פלונית בת פלוני, העזובה ממאהבה והבוכה עליו במסתרים והזנוחה בהילוכה ובלבושה כי אין טעם לחייה בלעדיו. היא, פלונית בת פלוני, ששמה האזרחי רשום בתכניית המחזה, איננה עוד, ועם היעלמה נעלם גם גורלה המר. היא התפרקה מגורל חייה ותבחר לה גורל חיים אחר, חיי- חייה של יוליה, אהובת רומיאו. היא – יוליה, פלונית בת פלוני, היינו הך! אוהבת, מתרפקת על דודה. הוא נכון למות ולא יעזבנה. לא, לא חלום הוא זה, לא, לא אשליה . הרי מאות עדים לכך. הרי הם כולם, למטה, באולם הצופים, רואים ומשתתפים וקוראים לה ומוחאים לה כף. מציאות היא זו, מציאות שמאות עדים לה, פומבית, פרהסיתית, ובכל זאת...

והנה המלך ליר. הרווק המזדקן, הלועג ל"רצינות החיים" ולמושכים בעולה, המתהלל בהנאות המרובות שבנות מפוארות גורמות לו ובצערים המרובים שהוא גרם להן – גם שמו האזרחי רשום בתכנייה – היכן הוא עתה? גורל גדול, גורל מלכות ואבהות, גורל חיים וחוויות, ונשכחו כל ההנאות הקטנות והצערים השונים כחלום. נגוזו בפני הטרגדיה הגורלית, שהוא, פלוני בן פלונית, בחר לו במו ידיו. המלך ליר, אב הבנות, הרווק המזדקן, היינו הך! ובכל זאת...

מחוץ לתחום זה של זמן ושל שטח, הרי הם, פלוני בן פלונית ופלונית בת פלוני, ככל אדם-סתם. ככל שאר הצופים. רע מזה: דלים הם המהנים מנהניהם. האחרונים לא יצאו מכליהם לכלים אחרים ואין להם מסבל הפרידה והשיבה. ואילו הראשונים... קשה ליוליה לחזור לחורבת-ליבה של הרשומה בתכנייה, והמלך ליר, אין רצון לרדת מבמת מלכות נסערת לשפלת חיים שקטה.

מה טוב להיות שחקן! מה רע להיות שחקן!

מה משונה...

אמן הרב פעמיות

משונה ושונה.

שונה היא, כאמור, אמנותו של השחקן מכל שאר האמנויות. יצירת שאר האמנים היא: ביטוי לחיים, תיאור החיים, ציור החיים, ואילו מעשהו הוא: חיי החיים. ולא סתם חיים, לא כללות חיים מקרוקוסמית, אלא פרטות חיים מיקרוקוסמית. חיי אדם.

הצייר, כל תמונה שלו מגלה נוף אחר, גוף אחר, הסופר, גיבוריו מרובים. השחקן – האיך הוא חוזר מאה פעמים על אותה הסצנה של צער או שמחה? האיך הוא בוכה שוב או צוחק שוב לאותו הדבר שבכה או צחק אתמול ושלשום והרבה עשרות תמולים ושלשומים?

אמנותו של השחקן היא אמנות הרב פעמיות. אמנותו אחוזה ודבוקה בו גופו, אמנותו היצירתית שלובה במעשה ביצועה, קיומה תלוי בקיומו, במשמעותה הכפולה של מילה זו.

הוא, אמן החוויה, החווה חיים, חיי חיים הוא עושה. אין אפשרות פיסית לערטול נשמת היצירה מעושיה.

האיך הוא חוזר מאה פעמים על אותה הסצנה? הרי אין הוא חוזר! הרי אין הוא הוא! הרי יאגו הוא, המלט הוא, הרפגון הוא, שיילוק הוא. ובתחום הזמן והשטח המיועד שונא יאגו את אותלו וזומם עם רודריגו גם היום, כתמול שלשום, ורוח המלט האב נגלתה להמלט הבן והסעירתו גם היום, כתמול שלשום, והרפגון מפחד ומערים ומתפתל כל עוד הוא קיים, ולשיילוק לא ירווח מרשעותם ומזדונם של אנשי וונציה, על אנטוניו הטוב ופורציה החכמה, הוא סבל מהם גם תמול גם שלשום.

שלושה הם

באמנות המשחק, יש לציין שלושה סוגים עיקריים, שלושה אבות טיפוסים המסתעפים ומתגוונים לפי התכונות והסגולות האינדיבידואליות השונות והמרובות של נושאיהן.

האחד: פושט צורת עצמו ולובש צורת הדמות.

השני: לובש על צורת עצמו את צורת הדמות.

השלישי: הצר צורה משלו לדמות.

האחד: אין יודע מהי צורתו, צורת עצמו. הצופה נהנה תמיד מן הדמות, אם היא עוצבה עיצוב דרמטורגי כהלכה. הוא, השחקן א', יודע לשחק הכול, להמחיז את כל החזיונות והדמויות שיינתנו לו. אין הוא מפריע לדמויות, לחפציהן ולמעשיהן – יהיו אשר יהיו. הוא פושט את צורתו. יתר על כן, הוא מסתלק כליל. הדמות מופיעה על הבמה לבדה, בלי לווית נושאה. הנה יצא מאחורי הקלעים ונכנס לתחום הבמה המלך ליר. אולם נדמה לך שיחידי בא הנה – השחקן, מר פלוני, בעל תפקיד זה, נשאר שם בחדר האיפור ומעשן סיגריה. מאין עושר רגש זה? מאין עמקות סבל זו? לא, לא ייתכן. מר פלוני איננו כאן. ולשם ראיה והוכחה יש לחכות רגע קט לאחר תום ההצגה: מר פלוני יופיע רחוץ ומנוקה מהאיפור, בבגדי יום שלו ואף שמץ של זכר למלך ליר לא יימצא בו. מר פלוני רגיל מהלך לצידך, לא גבוה ולא נמוך, לא שמן ולא רזה, לא שמח ולא עצוב; יש ביכולתו להיות כל אלה על הבמה, כשיהיה צורך בכך. הוא שחקן א', בעל מתת אלוהים הוא, וחסל.

השני: צורתו, צורת עצמו, ידועה היטב, וכל הדמויות לא נוצרו אלא לשמש ולהבליט צורה זו. הוא מחונן בהרבה סגולות בשר ודם: הוא בעל עיניים מלאות הבעה, או בעל קול מרעיד נימים, או בעל גוף גמיש ויפה, או בעל רגליים קלות, או בעל צחוק מיוחד במינו ואף בעל טמפרמנט הפורץ כל גדר שגדר הדרמטיקן ותחם הבמאי. הוא כובש את הקהל. הוא, לא התפקיד, לא הדמות. עם הופעתו על הבמה, ויהיו המסכה והלבוש והצורה אשר יהיו, יעבור לחש בקהל: מר פלוני. ובמשך כל ההצגה ולאחריה יקרא לדמות הדרמטית בשם נושאה: מר פלוני. לפעמים מגיע הדבר לדו-קרב חרישי בין הבמה לאולם. למולו קוראת לו הגיבורה:"רומיאו!" והקהל, למטה, ממשיך בשלו:"פלוני!" הוא עצמו יודע זאת. הוא גם יודע שזה לא טוב; רבותיו לימדוהו כי לא זו הדרך. כי תעודתו של שחקן היא לא לשעשע את הצופים בסגולות שהוא חונן בהן במקרה, אלא בסיגולן לחיי הדמויות שהוא חי אותן לעיני כל. אולם קשה להתגבר על חיבתו האחוותית של הקהל המתחנן: כבשני! הוא, השחקן ב', כובש את הקהל באמצעי עצמו, והדמויות הדרמטיות משמשות עזר כנגדו.

והשלישי: הוא והדמות מזדווגים לשם יצירה בהכרה תיאטרלית ברורה; הוא חושף את כל מכמניה ונוטלן לעצמו והוא חוזר ונותנן לה, בצירוף כל אונו והונו החזיוני-שחקני. לא תמיד עולה זיווג זה יפה על נקלה. הרי אז נאבק השחקן ג' עם הדמות, עם מחברה, עם הבמאי – הוא נאבק ומנצח, או נכנע ומקבל מרות. ועל כן, אף כי תהליך קשה וממושך קדם לזיווג התיאטרלי הזה, אין הם נפרדים איש מרעותו, השחקן ג' מדמות תפקידו, בזמן ובשטח המתוחמים, אף לא לרגע. על הבמה הם מופיעים יחדיו. הנה יצאה ליידי מקבת, נראית לעין כל, ואיתה יחד צועדת, רואה ואינה נראית, מרת פלונית, השחקנית, בעלת התפקיד, מגלמת הדמות. יחד הן צועדות: הדמות משחקת והשחקנית שומרת עליה, כי היא שחקנית ג'.

השחקן ג' – מה הן סגולותיו החיצונית המיוחדות? קול? גוף? קומה? הדרת פנים? לא, לא כל אלה עיקר. בעל צורה פנימית הוא, בעל דמות הוא, המחפש בת זוג בימתית לדמות חייו. עבודה קשה נעשית כאן, עבודת יצירה הגורמת מטבעה להתנגשות בין היוצר לחומר ומלחמה עד כדי השתלטותו של היוצר ושליטתו.

השחקן ג' כורך מתת וסגולות, כשרון ותרבות ומפתחן ביחד.

קטע מתוך נאום לכבוד יום הולדתו השישים של יהושע ברטונוב