נשים משלו בנו!

הכוונה היא לעונת תשי"ז בתיאטרון הישראלי.

משנתבקשתי להשתתף בסקר העונה שחלפה בתיאטרון, ונזכרתי שוב בכל מה שראינו על במותינו, הייתי בחזקת מצא מין את שאינו מינו; השמות עצמם של המחזות העיקריים בעונה מעידים על כך: "אנה פרנק" ו"אנה כריסטי" בהבימה, "ירמה" ו"נערת החלומות" בקאמרי, ו"נשות וינדזור העליזות" באהל. בנוסף, סיומה החגיגי של העונה המתקיים בפריס, מעלה את לאה ב"הדיבוק" ואת "מדאה".

כל הקרוב ולו במקצת לעסקי התיאטרון יודע את הקובלנות התמידיות של השחקניות על קיפוחן בדרמטורגיה: יש מעט תפקידי נשים במחזות.

במחזותיו של התיאטרון הישראלי בעונה זו, משלו תפקידי נשים, ועיקר העיקרים הוא בכך שהנשים משלו בתפקידיהן.

אנה פרנק, זו הנערה שאת שמעה שמענו ואת יומנה קראנו, הופיעה בהבימה בדמותה של עדה טל, וקרה אצלנו מה שקרה ברחבי העולם: הקהל נכבש. השחקנית הישראלית מזגה לתוך נפשה מכוס היגונים של אותה נערה מופלאה, במיזוג הכרת פחד מוות עם הרגשת חדוות החיים, והחדירה את אימי יום אתמול לקהל צופים שניעור משיכחתו ונזכר שוב בטרגדיה היהודית.

טרגדיה אנושית רחוקה מאיתנו במסגרתה החיצונית, אך קרובה ביסודה הפנימי – כי אין טרגי שאינו קרוב לאדם באשר הוא – ניתנה על ידי הבימה ב"אנה כריסטי" ליוג'ין אוניל. ומרים זוהר, נושאת התפקיד הראשי, תפקיד הנערה המתלבטת בין חיי רצונה לתנאי חייה, הוסיפה לעצמה פרק נכבד ביותר במסכת תפקידיה המגוונת.

ירמה, אחת מדמויותיו השיריות ביותר של המשורר הדרמטורג לורקה, מצאה בקאמרי את דמותה בבתיה לנצט. השחקנית חתרה אל מעמקי הפיוטים של התפקיד ואף חדרה אליהם. היא הגבירה את היסוד הלירי על היסוד הדרמטי ובזה נתקרבה אל לורקה המשורר. יתכן, כי מבחינה תיאטרלית-בימתית היה בכך משום סיכון, אך מכל מקום הייתה ניכרת גישתה הברורה, גישת מחשבה שברגש, של השחקנית.

לסוג אחר שייך, לכאורה, מחזהו של אלמר רייס: "נערת החלומות", שאף הוא הוצג בקאמרי. אלא שבהדגשה אמנותית ניאותה קל מאוד לקרבו לפיוט שבדרמה, והדגשה אמנותית זו ניתנה על הבמה במשחקה המזהיר של השחקנית חנה מרון. גם מי שאינו מוצא במחזה מאותם סממני הפיוט, מצא אותם בהצגה, במשחקה של "נערת החלומות" שלנו. חיכינו זמן רב לתפקיד שיהלום באמת את כישרונה העשיר של חנה מרון, המחכה, לפעמים, כמונו לאותו תפקיד, אפילו שעה שהיא עסוקה במשחקם של תפקידים אחרים... וב"נערת החלומות" נוכחנו שוב לדעת, שבמקרים מסוימים, וחנה מרון היא, בלי ספק, "מקרה מסוים" מאוד בתיאטרון! - כדאי לחכות.

חידושה של הצגת "נשות וינדזור העליזות" בעונה זו ב"אהל", נתן את ההזדמנות לשלוש השחקניות שהצליחו בשעתו במחזה זה: לאה דגנית, דבורה קסטלנץ וחיה שרון, להתחדש במעשי התעתועים-שעשועים של שייקספיר. ולקהל ניתנה הזדמנות לראות את שייקספיר באספקט זה של הקומדיה.

לסיום העונה יצאה הבימה לפריס, לפי הזמנת "תיאטרון האומות". ה"דיבוק" ו"מדאה" יוצגו בו. גם שם תעמוד בראש האישה: רובינא.

"לאה", תפקידה הגדול הראשון של חנה רובינא, ו"מדאה", תפקידה הגדול בזמן האחרון, יוכיחו לעולם מה גדול כוחן של הנשים בתיאטרון הישראלי.

אכן, אין רובינא פנים חדשות בעולם התיאטרון של תיאטרון העולם, שמה הולך בו לפניה. אבל לסיום העונה שלנו יש בהופעה זו מעין השלמה. בין "לאה" ל"מדאה" מרחק תהומי, כמעט, ואף על פי כן יש צד שווה המגשר עליו: חולת אהבה – הלוא זה המוטיב העיקרי בשני המחזות, והמניע העיקרי בפעולתן של שתי הדמויות.

השחקנית הגדולה חנה רובינא היא שחקנית התפקיד הגדול האחד: האישה.

מתוך "בימות ובדים" בקול ישראל, 1957