המחזה הוצג בתיאטרון הבימה בשנת 1946

בימוי – צבי פרידלנד

תרגום – דב בר מלכין

"התיאטרון הנהו האמצעי הטוב ביותר לצייד במהירות מקסימאלית את כוחותיה של התבונה האנושית ולתת בידיה כלי זין של ניצחון; התיאטרון יש בכוחו להאיר בברקי אור גדול את מוחותיהם של המוני העם". במילים אלה של מרסיה נאחז רומן רולן עת ניגש לכתוב את "דרמות המהפכה" שלו. ולאחת מן הדרמות הללו, שנתכוונו לחולל מהפכה בתיאטרון, לדרמה: "זאבים", הוסיף רולן אחר כך, הערת הסבר: "... המחזה 'זאבים' נכתב והוצג בחודש מאי, שנת אלף שמונה מאות תשעים ושמונה, הוא מתאר את דמות המהפכה בתוך הצבא. העליתי בו את שלהבתה של מדורת צרפת, שהובערה באותו זמן, והוא: משפט דרייפוס. ההצגה הראשונה הייתה למערכת מלחמה".

"משפט דרייפוס" הביא בסוף המאה התשע עשרה את רומן רולן הצעיר לחזור ולבדוק את מקור הישגיה המהוללים של מאה זו -  את המהפכה הצרפתית הגדולה, זו שהניפה באירופה את דגל הפסוק המשולש: "שוויון, אחווה, חופש".

מי שעתיד היה להיות יוצרם של "ז'אן כריסטוף" ו"הנפש הקסומה", ניסה להבהיר לעצמו ולבני דורו, האומנם אין בה בעלילת דרייפוס אלא אינטריגה פוליטית בלבד, והיהודי אינו אלא מקיים בה את תפקידו ה"היסטורי" מאז ומתמיד, תפקיד ה"שעיר לעזאזל", או אפשר יש לראות בעלילה, ויותר ממנה במשפטים שבאו בעקבותיה, סימנים לנגע אורגאני בנפשו של האדם, סימני הזאביות שבה. "אדם לאדם זאב" – אמרה עתיקה זו מתנוססת בראש הדרמה של רולן.

כבר אז ראו מבקשי האמת, שעניין דרייפוס יוצא מפשוטו והופך סימן וסמל. ועל כן ראו צורך לחפש ולחקור בדרכים שהביאו אליו את הסיבות המחייבות של חשבון נפש מעמיק ונוקב עד עמקי יסודותיה של החברה האנושית.

המומנט היהודי, בחירת הקורבן דווקא בקרב המעטים מבין היהודים שהגיעו לקצונה בחילה של הרפובליקה הצרפתית, דבר זה נראה אז כטפל לעיקר, כשגרתיות בתולדות כל העלילות שהשעיר לעזאזל היה מוכן ומזומן להן מקדמת ימים – היהודי.

רומן רולן, צעיר ונלהב בין מבקשי האמת, ביקש להבין את "דרייפוס" לאור ה"זאבים", שגדולה שליטתם באדם בכל חברה. הוא עשה זאת בסוף המאה התשע עשרה, בשנת אלף שמונה מאות תשעים ושמונה.

ובימי פריחת המאה העשרים, בשנת אלף תשע מאות עשרים ותשע, ביקשו שני מחברים יהודים, שהיו קשורים בטבורה של אירופה, להבין את ה"זאבים" שהלכו ונתקרבו בפיות פעורים אל הטרף שלפניהם, כי ה"יהודי" היה שוב ה"שעיר לעזאזל" המשתלח ראשונה לעומתם. שני המחברים הללו פנו אל "עלילת דרייפוס", לראות לאורה ההיסטורי את המתרחש בימיהם הם.

ההיסטוריון ווילהלם הרצוג וכותב המחזות האנס רהפיש, שיתפו פעולה זו וגוללו מחדש לעיני הצופה התיאטראלי את "מה שהיה", ותקוותם הייתה, מן הסתם, כאמור בשם מרסיה: "להאיר בברקי אור גדול את מוחותיהם של המוני העם".

ראשית היטלר לאור דרייפוס – כזה היה ניסיון המחזה בראשיתו, כשהוצג בהצלחה מרובה על במת ה"פולקסבינה" בברלין ונדד ועבר ממנה להרבה במות בבירות אירופה.

שלושה פרטים הקשורים במחזה סיפר המחבר האנס רהפיש:

א) משתמה ונשלמה כתיבת המחזה והא הוצע לבמאי ברלין הגדולים, ענו גם מקס ריינהארט וגם ליאופולד ייסנר, שאין להעלות מחזה שנושאו האנטישמיות, מפני שהאנטישמיות איננה נושא המעניין את דעת הקהל. זה היה באלף תשע מאות ושלושים, כשלוש שנים לפני עליית היטלר לשלטון.

ב) הקפיטן דרייפוס, שהועלה במשך הזמן, לאחר זיכויו והשבת זכויותיו לדרגת גנרל, מחה ודרש לא להציג את המחזה, שכן אין הוא חפץ לחדש את הפרק העגום בחייו.

המחברים הסבירו לו, שאין דרייפוס האיש מעורר עניין דרמטי, אלא דרייפוס הסמל, והמחזה בנוי כך שאין דרייפוס האיש מצוי בו בכלל.

ג) שחקן גרמני ידוע, היינריך גאורגה, ששיחק את תפקידו של אמיל זולא, אמר פעם למחבר שתוצאה אחת בטוחה ומובטחת, על כל פנים, והיא שכל המשתתפים במחזה מחוסנים לעד כנגד הארס הנאצי שחלחל ופעפע כבר אז בגרמניה.

אותו היינריך גאורגה היה מן הראשונים שנצטרפו לשליטים הנאציים וגם היה לעושה דברם האכזרי בשטח האמנות התיאטרלית ואמניה.

אנחנו הגענו לאחרית היטלר. אך על סיפה של מחצית המאה העשרים נעשה שוב אקטואלי המחזה, שגיבורו איננו עוד בחיים אבל סימלו לא ניטל מהם.

אינטריגות פוליטיות בין שני צדדים בעולם, וה"דרייפוס" התמידי הנהו השעיר לעזאזל.

הבימה מביאה את "עלילת דרייפוס" להצגת הבכורה, מחרתיים, מתוך ההכרה שאקטואליות פרה-היטלרית זו לא נתיישנה גם אחרי היטלר. התיאטרון פנה למעשה דרייפוס, כי חשבון נפש בו ואפשר גם קורטוב של נחמה בו.

הרצל פתח בו את הפרק הגדול לחשבון הנפש של אותו חלק ביהדות אשר נתפתה להאמין כי בעולם החדש תיפטר היהדות מצרותיה הישנות וייטב לה בחיקו.

אמיל זולא פתח באותו משפט את הפרק הנהדר לחשבון הנפש של העולם החדש, אשר חלק ממנו נתפתה להאמין שבצרת ישראל לא יצר לו ואפשר גם יעשה ראש בה. אכן, במלחמתו של זולא וחבריו יש מן הנחמה הגדולה לדורו, (אם כי בדורנו הועמה עד במאוד-מאוד, כמה אמיל זולא יש בעולם? היש עוד אמיל זולא בדורנו זה?) הריהי כעין שביב תקווה למבקשי האמת המעטים, שנותרו פה ושם גם בעולמנו זה.

ואשר לפתיחת הפרק בחשבון הנפש של הרצל, מגיע אלינו קול אזהרתו:"אלה שהדבר נוגע להם, מוכים בסנוורים ואוזניהם אטומות, ועדיין הם סבורים שזה יעבור. כן, כן, זה יעבור, השאלה היא רק: איך?"

אנו כיום יודעים את התשובה לשאלתו זו של הרצל: זה עבר, יחד עם יהדות גדולה שעברה מן העולם.

על כן לא פסקה עדיין האקטואליות שבמחזה דרייפוס, לא בטל עדיין ערכו ההיסטורי של דרייפוס הסמל.

מחרתיים נראה שוב את בעיית ימינו לאור "עלילת דרייפוס", באורה של הבימה.

מתוך "על המשמר", 29.11.1946