המחזה הוצג בתיאטרון הבימה בשנת 1947

בימוי – טיירון גאטרי

תרגום – שאול טשרניחובסקי

ליל הצגת הבכורה של "אדיפוס המלך" בהבימה היה ליל חג בתיאטרון הארצישראלי, חג באמנות התיאטרון: הזנת העין במראות מלפני אלפיים וארבע מאות שנה, הרוויית האוזן במישמעות מני אז והרטטת הלב והרננתו בשירת אדם ותהפוכות גורלו, מימי היותו קרוב לאלים ומהלך ביניהם כבין שלו. אמנות התיאטרון הוכיחה גם הפעם, כדרכה בכל שעת שיא, מה רב כוחה להחיות "מתים" וליצור מציאות מעל למציאות.

חג להבימה שמגעה של יד ברוכת כשרון קסמה וחשפה שוב את הכוחות הגדולים האצורים בתיאטרון העברי הראשון, אשר נתגלו בימי ראשיתו וכמו הועמו- הוצפנו ברבות הימים; תיאטרון זה שהפליא את כל רואיו בימי גדולתו, ימי מוריו הגדולים, הוחזר לו רחש הפלא.

חג לשירה העברית, שאחד מגדולי משורריה נתן את הדיבר בפי היווני הגדול וניבי הלשון שקמה לתחייה במאה העשרים לספירת ה"מהפכה " העברית-יוונית היו לכלי מבע ולמערכי לשון ליצירה מימי קדמותה, מימיהם של חכמי אתונה ונביאי ירושלים; באותו ערב שלח טשרניחובסקי את חיוכו ממשכנות האולימפוס העתיק להיכל אמנות בקריה חדשה.

טיירון גאטרי, הבמאי שבא להבימה בתל אביב מן ה"אולד ויק" בלונדון, חשף אוצרות והשיב להם את זוהרם שהועם במכמניהם.

כבר סיפר אודיסאוס את סיפור האימים של אדיפוס ואימו-אשתו יוקסטה. לא סופוקלס הוא שהמציא את סיפור המעשה; המשורר הגדול אינו "ממציא", הוא מוצא במצוי את גדולתו, את עומקו. הוא צר צורות להם ועורך מערכי מבע.

העם, כל עם, ירא את החטא ואין ליבו לחוטא ולדרכיו; לא תינקה העדה שהחטא שוכן בה ולו גם בלא יודעים, והחוטא בשוגג לא יינקה בפני החוטא במזיד, כי נושא חטא הוא.

הנתכוון סופוקלס למרוד באמונת אימים אכזרית זו?

אדיפוס המלך לא ידע דבר וחצי דבר על פשע רצח אביו, שפשע לפני ימים רבים ועל חטא בעילת אימו, שהוא מוסיף וחוטאו. האלים ידעו הכול והחרישו וציפו במין שמחה לאיד לראות איך ייפול דבר, שהם הפילוהו מראש.

הייספה אדם בעוון, שאף על פי שהוא עושהו, אין הוא עוונו? התכלה עדה בעבור מעשה רשע שבקרבה ועושהו צדיק?

אדיפוס המלך טהור גם באין הוא נקי. הלכך נתכוון סופוקלס? האם רצה לערער יסודות במקובל ובמקודש?

הפילולוגיה אומרת: לא. האיש סופוקלס, ידידו של פריקלס, בשלוות אליו ובתחומו של אמן אמנתו העלה על במת התיאטרון את האגדה העממית, שהשכל מוסרה: בל יתהלל איש, כי האלים חזקים ממנו ועל פיהם ייפול דבר: תהפוכות בגורל! כי רבי עלילות האלים ומרבי תעלולים.

אך הפילולוגיה מקפידה על מדעיותה קפידה רבה. אפשר מפני שהיא חשה באי סיפוקו של המדע המדויק בחומר שהיא עוסקת בו, ואין להימנע מחיוכים בין פירוש הפשט שלה, לבין דרש הסוד של האמנות.

הלוא גם אם חפץ היה האזרח סופוקלס, ידידו של פריקלס, בשלוות המיתוס העממי של אל כל יכול ואדם שבור ומושפל ונכנע לגורלו, רגז וקם עליו סופוקלס הפייטן, איש שיחם של אנקסגורס ופרותגורס, הפילוסופים הכופרים, והעלה מידו את "אדיפוס המלך", שגם אם לא יוכל להתחמק מן הגורל המר שמינו לו האלים, לא ייכנע לו ולאחר שינקמו בו את נקמתם האכזרית, יתעלה עליהם בעוז רוחו ויתנשא בטהרו, הוא "אדיפוס בקולונוס".

מקדמת ימים נוקמים האלים, כל האלים, את נקמתם באדם; האלים האומללים אכולי הקנאה ביציר כפיהם שרחב מהם ורוהב בהם.

מתוך מאפליית המשטמה של קנאת אל באדם, בוקעת ועולה קרן האור של המתת הגדולה שניתנה לו לאדם, האהבה. איש ואישה בראו האלים את האדם ומתת אלוהים גדולה זו, האהבה, בקרבו שוכנת ואין עוד בידם להוציאה ממנו ולהחזירה לתוהו ובוהו, ובנקמתם כי תסער, כי תרב קנאתם, יאליחוה ויעכרוה – להכריתה לא יוכלו עוד.

כן עשו לאדיפוס המלך - הגבר, הבן, האוהב, וליוקסטה המלכה - האישה, האם, האהובה.

(זיגמונד פרוייד הגדול נמשך אחר קטנות השנאה האלוהית והעמיד את "תסביך אדיפוס" בקונפליקט המקרי שברצח האב ולא הניח לו להתרומם לגדלות האהבה האנושית, שבכמיהה הנצחית לאישה-האם: פשט הפירוש המדעי עמד לו לשטן בדרך, שהוא נמצא בה תמיד, לדרש סוד אמנותי.)

האהבה הגדולה והטהורה של אדיפוס, פותר חידת הספינקס, ויוקסטה, מלכת תבי האלמנה, נתגלתה בשעת זוועה אחת כחטא שפל וכבד של בן לאיוס ואשת לאיוס, שהוא בר בטנה והיא אשת חיקו. והטרגיקון הפליג עד קצה גבול האפשרות הטרגית, שאין כל שביל ומוצא מסבכי נפתוליה.

אין מנוס ואין מפלט מלפני הגורל. אך יש ונדמה, כי כלפי לאיוס נאמרו הדברים: לאיוס, האב, מזרע קדמוס, נענה בתפילתו לאלים, שיתנו לו בן והאלים שנעתרו לבקשתו התרו בו, שהוא ייהרג מידיו של אותו בן, שיעלה גם על יצועיו. לאיוס הוליד בן ומסרו לידי הרועה הזקן, שירחיקהו לשממות כליה למען לא תקוים הנבואה.

אבל – אין מנוס ואין מפלט מלפני הגורל: הנבואה נתקיימה.

כי לא הומת הילד ולא מת. ולאחר ימים רבים פגש באביו לאיוס ומבלי דעת מי האיש – הרגו.

אכן, נתקיימה הנבואה, ורחמי הרועה היו בגזרה.

הרועה הזקן ריחם את הילד ומסרו לאחר, למען יחיהו.

אין יודעים הרחמים כמה דין ואכזריות של דין צפונים בחובם.

"אין יודעים"! – אפשר וזהו מוטיב היסוד בטרגדיה הגדולה, שתחילתה קרני אור של תקווה באסון המגפה שבעם וסופה חשרת אסון בית המלך, המחשיכה את אור היום החולף מפני חושך ליל נצחים.

טיירון גאטרי העלה את כל בניינו הגדול על יסוד האהבה: הוא אוהב את האוהב גם בדכדוך עוונו ואין הוא אוהב את הבלתי אוהב גם בניצחון צדקתו; אדיפוס המלך-החוטא, טוב בעיניו מטרזיאס הנביא-הצדיק.

כך הבין גאטרי את סופוקלס.

כך עשה סופוקלס בתתו אחר כך בפיה של אנטיגונה, בתם הנאמנה של אדיפוס ויוקסטה, את המילים: "לאהוב נוצרתי".

שירת האהבה היא נשמתה של ההצגה הזאת: אדיפוס ויוקסטה, וביתר שאת יוקסטה ואדיפוס, הם וקראון (המשבר ביחסו של אדיפוס אליו מעמיק עוד יותר את עזוז האהבה), המלך והעם, הרועה הזקן, הזר, השליח הצעיר, המקהלה בכל חליפות גווניה – הכול שרים את שירת האהבה: בשמחה, בכאב ובתפילה. הנביא טרזיאס הוא היחידי שאינו אוהב. הוא צדיק מתוך אי אהבה, על כן אין אוהבים אותו גם מעריציו, הם עובדים אותו ביראה ולא באהבה.

ויותר מכולם אין טיירון גאטרי אוהב אותו.

גאטרי עשה, כנראה, את טרזיאס יוצא דופן, גם מבחינת ההרמוניה הבימתית, מדעת ומכוונת תחילה; זה האיש אשר הבמאי אינו חפץ ביקרו. דומני כי בתיאורה הבימתי של דמות הנביא נתן גאטרי ביטוי לרחשי ליבו הכמוסים ביותר; אנו כולנו, על הבמה ובאולם הצופים, עומדים לצידו של החוטא בשוגג ולא לימין הצדיק במזיד...

מתוך "על המשמר", 28.2.1947