המחזה הוצג בתיאטרון האהל בשנת 1950

בימוי – משה הלוי

"אינקובאטור על הסלע", מחזהו של הסופר הצעיר אהרון מגד, מובטחת לו, כנראה, הצלחה על במת ה"אהל". במשחק היפה מביאה ההצגה את הטקסט בנעימות לאוזני הקהל, והטקסט גדוש בדיחות דעת צעירה וחיננית הנספגת על נקלה בקהל. הקהל צוחק למשמע ה"חוכמות" העפות מצדדים שונים ונתקעות פעם בכאן ופעם בכאן. ה"אינקובאטור על הסלע" יעשה חיל, כנראה. ההצגה נעימה, מבדחת, משעשעת. מבשרי חזיתי זאת: התנעמתי, התבדחתי, השתעשעתי.

אבל, משיצאתי, יצאתי בהרגשה של ריקות ואפילו אי נעימות.

ריקות על שום מה? לא משום שהיסוד הקומי במחזה ישן נושן – טעות של חילופי גברא, ולא משום שבזמן האחרון שבענו "קומדיות" בנויות על יסוד זה. אין בכאלה טעם לגנאי כנגד מחבר המשתמש בבדוק ובמנוסה. הרגשת ריקות הייתה בי משום שעל יסוד בדוק ומנוסה זה בנה המחבר הצעיר סוכה ללא גג וללא קירות, כמעט. אין זו קומדיה, אין בו במחזה כל נושא שיפותח התפתחות של קומדיה, אין בכלל כל נושא בתוך המחזה. אין זו סאטירה, הכול כשרים וטובים, כל אחד לפי דרכו: הסופר טוב והפקיד טוב וחברי הקיבוץ; אין מקום לסאטירה ברוויה כזו של טוב. מה רצה, אפוא, המחבר? ודאי, הוא רצה לכתוב מחזה, אבל מה רוצה המחזה? לבדח ולשעשע אותי. זה יפה וחוקי בהחלט, אבל זה מעט. זה מעט מאוד. והמעט ניכר בהרבה. לא נוצרו "תפקידים" מלבד זה הראשי, כל השאר מסתובבים סביבו כדי ליצור לו "אווירה". לא נאמרה אף מימרה אחת שאפשר לקחתה מן ההצגה הביתה, כל הבדיחות וההתבדחויות טובות ונעימות אך כבודן במקומן מונח, במקומן בלבד. בעצה ותבונה דרמטורגית טובה יכול היה המחבר לעשות את החומר למחזה, מחזה ממש; השיח הקל והנלבב יכול היה להיות דו שיח שנון וטוב - והוא איננו.

על כן הייתה בי, לאחר ההתנעמות וההתבדחות וההשתעשעות, הרגשה של ריקות ואפילו אי נעימות.

התפקיד הראשי, בידי מאיר מרגלית. המחזה וההצגה מצטדדים לקרן זווית בפני משחקו של שחקן-מרגלית זה המרים אותם, את שניהם יחד, למדרגתו הוא.

המכירים את כל-מרגלית, מכל תפקידיו, שכולם מסתגלים אליו והוא מסגל עצמו במיוחד לכל אחד מהם, כדאי להם שיבואו ל"אינקובאטור על הסלע", למען יכירו עוד מרגלית. מרגלית עשה כאן מלאכת מחשבת של עדינות-גרוטסקה; פרודיה מושלמת כל כך עד שהיא חדלה להיות פרודיה ונהפכת לדמות עצמית ועצמאית. החל בפרולוג וכלה בנאום בו הוא מסיים את המחזה, עובר התפקיד הראשי בכל המחזה בעקביות שלמה כל כך, בהיגוי ובתנועות ובדרך דיבור. במיעוט אמצעים, בהתאפקות של קול ושל תנועה, יוצר הוא טיפוס חדש, מגוחך ונלבב, רחוק וקרוב

ובכך מרתק את הבמה ואת קהל הצופים ומאחדם בהצגה שמרכזה מאיר מרגלית.

מתוך "על המשמר", 13.1.1950