המחזה הוצג בתיאטרון הבימה בשנת 1953

בימוי – שרגא פרידמן

נסים אלוני, מחזאי ישראלי צעיר, כתב דרמה כאשר כתב את "אכזר מכל – המלך", מחזהו הראשון. ירבעם, אימו צרועה, רחבעם, בנו של שלמה ומעכה – הרי לך קונפליקט דרמטי מובהק, שיכול היה להיכתב רק בארץ ישראל, ורק על ידי בן הדור השני בה, על ידי מי שארץ ישראל איננה בשבילו ציונות ולא חלוציות, אלא ארצו הפרטית. נסים אלוני הוא בן הדור החדש, שנולד בארץ ונתחנך בה; שאין לו אוויר אחר לנשימה, שאין לו לשון אחרת לדיבור, שאין לו נוף אחר לראייה. ירבעם בן נבט מתואר גם כן לפי דמותו בתנ"ך, ולא לפי "פרקי אבות" . ירבעם איננו מדורש; הוא אותו צעיר אינטלקטואלי, שהתחנך בבית מלא שנאה לשלמה, על אשר שלח את אביו ללבנון שם מת. צרועה מחנכת את ירבעם באש השנאה והמרד. הוא אהב את הנערה מעכה, אך הוא נאלץ לברוח, ומעכה הולכת לרחבעם, כי הוא נשאר במקום. ירבעם ישב במצרים, וכעבור עשר שנים חזר הביתה בנימוסים אחרים, והתחילה ההתנגשות הפנימית, שהצעיר נסים אלוני מצא אותה; הקונפליקט הפנימי בין הפוליטיקאי ואיש הרוח. הפוליטיקאי צריך להשיג את מטרתו, וככל שהוא קיצוני יותר, כן הוא אופורטוניסטי יותר. אם הוא רוצה להשיג את המטרה, עליו להיות מוכן לכל מיני פשרות. אולם איש הרוח צריך להשיג את האידיאה שלו. האידיאה מתבטאת גם בדרך, ולא רק במטרה. בירבעם יש עכשיו התנגשות גדולה, וכן בצרועה וברחבעם. רחבעם, שאינו משכיל, אומר לירבעם: אני חזק ממך בדבר אחד – אני יכול לחכות. אתה יכול לחכות? לא!

רחבעם יכול לחכות משום שהוא חסר את המזג, האינטליגנציה, האידיאלים והחוכמה של ירבעם. הוא חיכה – מעכה באה אל מיטתו. הוא חיכה – המלכות באה אל ידו. הוא יחכה – המרד ייכשל. רחבעם מחכה כי אין הוא חושש. ירבעם מתלבט וגועש בתוכו.

כל אלה הם סמנים של דרמה ישראלית, שה"כפתור" בה תנ"כי, אולם הקונפליקט הוא אנושי.

אין ספק כי יש בו כוח דרמטורגי בנסים אלוני. מתחו של הדיאלוג ושילובן של התרחשויות עלילתיות מעידים על כך ב"אכזר מכל המלך". והלשון, זו הלשון שיסודה במכמני העבר ובינויה בכלי-הווה, אף היא מצטרפת לחשבון חדש של דרמטורג עברי צעיר.

קטע מהרצאה מתוך סימפוזיון על הדרמטורגיה הישראלית במסיבת מועדון מלו"א, 4.3.1955