המחזה הוצג בתיאטרון הבימה בשנת 1949

בימוי – הרולד קלורמן

תרגום – מנשה לוין

זה מזמן לא הוצג על בימותינו מחזה התובע מקהל הצופים "שיתוף פעולה" נפשי, כמחזה "בני ערובה" המוצג עתה בהבימה. דריכותו הנפשית של מונסרא, גיבור המחזה, נספגת בנפש הצופה וגם הוא, כגיבור שלעיניו, נתבע להשיב תשובה מכרעת לשאלה המכרעת: להקריב את הפרט למען תקוות הכלל או לא? והדריכות גוברת ועולה ואוכלת את נפש הנשאל, זה שעל הבמה ואלה שבאולם הצופים, באשר הצגת השאלה ובינויה הדרמטי מוציאים אותה מגדר פשטותה ופשיטותה הלכאורתית. השאלה המוצגת בדרמה זו של הסופר הצרפתי, והוא יליד אלג'יר, עמנואל רובלס, אינה מניחה להתחמק ממנה על נקלה בשגרה ה"נצחית": פרט וכלל – כלל עדיף. כאן נתבע אדם, אותו מונסרא, ששינה את דרכו תוך כדי מלחמה, ומשהכיר בצדקת המקומיים המתמרדים כנגד צבא הכיבוש, אשר הוא אחד מקציני המטה בו, הריהו נותן יד למורדים ומסייע לבריחתו של ראשם, סימון בוליבאר. מונסרא נתבע להקריב לא את עצמו בלבד, אלא אנשים "חפים מפשע" ש"אינם מעורבים" בכל העניין. חברו במטה, איזקרדו, הנאמן למצוות הדיכוי של מלכו, יודע ומכיר את מונסרא והוא בטוח כי בדרך של עינויים "רגילים" לא יוציא מפיו את מקום הימצאו של ראש המורדים בוליבאר. לכן ממציא הוא המצאה "מקורית" ביותר של עינויים: הוא מצווה על פקודיו לחטוף בחוצות העיר שישה אנשים, "מכל הבא ליד". אלה ששת הנחטפים במקרה, ישמשו כעין בני ערובה, שחייהם תלויים במוצא פיו של מונסרא, כי כולם יוצאו להורג, אם זה לא יגלה את סודו של ראש המורדים. ששת האנשים האלה: הקדר, הסוחר, האם, השחקן, הצעיר, הצעירה, נמסרו לידי מונסרא לשבט או לחסד, למוות או לחיים, והוא נתבע להכריע בשאלה הפשוטה, כביכול, של "פרט וכלל", כשהיא אינה פשוטה ופשיטותה של התשובה מתערערת.

הרשאי אדם להקריב למען אידיאל הכלל לא את עצמו בלבד, כי אם גם את זולתו?

הרשאי אדם להקריב את זולתו, גם אם הלה אינו רוצה בכך?

האם הקורבן, שהוא שיא הכוח בעזוז רצונו של אדם, מותר להביאו גם בדרך האונס?

המחבר העמיס על שכם גיבורו, ועל עצמו, את עומס הבעיה המוסרית של לוחם למען הכלל בכל כובדה. מקום המעשה וזמנו, ונצואלה 1812, אינם אלא רקע של אמתלה לבעיה נצחית זו. כי אין לך זמן ואין לך מקום שהאיש בין אישי מלחמה פטור ממנה. כל מלחמת שחרור, אם לאומית ואם מעמדית, מתנגשת בה באותה בעיה: אלה ה"חפים מפשע", האזרחים השקטים, הנלכדים במקרה בצבת המאורעות, אלה "בני הערובה" שאין להם, רובם ככולם, רצון אחר, בלתי הרצון להוסיף ולחיות את חייהם הפרטיים. המותר להמיט עליהם סכנה למען גאולת הכלל? המותר להקריבם, ולו באין ברירה, כנגד רצונם?

בעיה מוסרית כללית זו האחיז המחבר בסבך דרמטי ללא מוצא, כמעט, והעלה בכך את מחזהו לרמות הטרגדיה, שהמאבק בה הוא מאבק ללא מנוס, וחוסר המנוס לא זו בלבד שאינו מרפה את המאבק, אלא מגבירו עד שיא המתיחות.

מתוך "על המשמר", 15.7.1949