המחזה הוצג בתיאטרון הבימה בשנת 1949

בימוי – אריך שנלנק

תרגום – לאה גולדברג

נכון ומקובל הדבר הזה בתיאטרון: הצגת מחזה שכל עיקרו בדמות אחת שיש בה להבליט את כוחו וגדולתו של מישהו מחשובי התיאטרון, שחקן או שחקנית. ישנם מחזות, ובהם מהטובים ברפרטואר התיאטרלי, שנכתבו במיוחד לשם כך: לשמו או לשמה. על הרוב, לשמה; לשחקנית מהוללת, שהקהל רוצה לראותה בגילוי המקסימאלי של כישרונה.

מחזה לשחקנית נבחר, אפוא, בדרך כלל, מתוך שיקולים אמנותיים אינדיבידואליים ואין באים אל כגון זה בתביעות הרגילות של אקטואליות הנושא וכיוצא בזה. בהצגה כעין זו מוזמן הקהל לחזות באמנות ובאמנית, באמנות של אמנית.

בחירת המחזה, ואף ביקורתו, חייבת אפוא לדון מבחינת מטרתו בלבד; האם הושגה זו? כלומר, האם מספק כוחו הדרמטי די כוח להבלטת כישרונו הדרמטי של נושאו הבימתי?

"ברברה בלומברג", מחזהו של דרמטורג גרמני נודע, קרל צוקמאייר, הועלה על בימת "הבימה" כמחזה לשחקנית, לחנה רובינא. כאמור, אין לשאול לערכו התמאטי של המחזה, יש מקום רק לשאלה אחת בלבד; מה ערכו הדרמטי של אותו מחזה?

ואומנם, זוהי השאלה שנתעוררה עם ראיית "ברברה בלומברג" בהצגתו של הבמאי האורח אריך שנלנק; האומנם ניתן לשחקנית המהוללת שלנו הנושא הדרמטי המתאים שיש בידו להבליט את כוחה וגדולתה?

כבודו של קרל צוקמאייר מונח במקומו של "שר הגדוד מקפניק", ואף אותו מחזה מפורסם בשעתו לא הצטיין בדרמטיות, והוא שבה את לב הצופים על במות רבות, בסאטיריות הקלה והשנונה שבו. קרל צוקמאייר הצליח גם אחר כך על הבמה הגרמנית, אך בעיקר הנהו כותב מחזות ולא דרמטורג. הוא מעלה, בכישרון ובידיעת הבמה, בצורה תיאטרלית, בעיות פובליציסטיות שונות.

התיאטרון החדש יודע ומכיר תופעה זו שקנתה לעצמה שבות לגאלית: ספרות בימתית. וקרל צוקמאייר הנהו, לדידי, אחד מנציגיה המובהקים של זו, אחד מטובי מחבריה של הנובלה לראייה.

"בשנת אלף חמש מאות ארבעים ושש, הייתה ברברה בלומברג שעה קצרה אהובתו של הקיסר קרל החמישי, קיסר ספרד וגרמניה. קרל היה מבוגר בשנים פי שלושה מאהובתו זו, בתו של בעל מלאכה פשוט. היא ילדה לו בן ונדרש ממנה להישבע לו שבועה של שתיקה לכל ימי חייה. הבן נגזל מהאישה כשהיה בן שלוש. הוא חונך בחצר המלך ובעודו איש צעיר נודע שמו לתהילה כדון חואן ד'אוסטריה, מצילה של אירופה, מאחר שהוא ניצח את הצי התורכי בקרב המכריע של ליפאנטו. אימו לא ראתה אותו, אלא פעם אחת בלבד. שעה קצרה אחרי הפגישה הזאת הורעל דון חואן".

זהו קיצורו של סיפור המעשה "ברברה בלומברג", כפי שנמסר בתכניית ההצגה.

אין ספק שיש בכך גרעין לנושא דרמטי: אישה משפל המדרגה, שזיכרון אפיזודה של רוממות מקנן בליבה, אלא שהוא כבול וכלוא מאחורי בריח השבועה, והנה הותרה השבועה ובצעידה קלה היא עולה למרומים,שבהם נמצא בנה – הממזר, שהוא בן מלך. הגרעין לדרמה חבוי כאן ביחסים שבין האם לבן בהתוודעם זה לזה, בהיגלות יד הגורל שהייתה בהם והיא נעלמת ונסתרת עד כה.

אך קרל צוקמאייר לא הנביט גרעין זה ולא הצמיחו. הוא השאירו חבוי בקרקע הסיפור עד הרגע האחרון, כמעט, בו הופיע כנבט רך ללא כל סיכוי לגידול ולצמיחה. בסוף המחזה נפגשים האם והבן לשיחה נרגשת במקצת, ובטרם יספיק הצופה להביט כה וכה, נופל המסך.

יש עוד גרעין דרמטי באפיזודה הזו: ברברה בלומברג, אשתו החוקית של קצין שיכור וגס רוח, שהוא עשאה לאשתו החוקית של הקיסר בשעתו ואף גזל את בנה ממנה, היחסים בינה לבין בעלה זה, שאף ילדה לו בת, טומנים בחובם חומר דרמטי רב.

אך קרל צוקמאייר פוטר גם נבט דרמטי זה בלא כלום. הוא הורג את הבעל בתמונה א', ואת הורגו, שעשוי היה להיות היסוד הדמוני המחריף את הדרמה, הוא שולח לבית הכלא, ושתי הדמויות היו כלא היו.

מה רואים, אפוא, במחזה?

נובלה מחיי אישה ענייה שעלתה לגדולה בגלל "אפיזודה עשירה" אחת בחייה. חיי עוני בפרק הראשון, צעידה לעושר בפרק השני, חיי עושר – עם מאהב, כנהוג וכמקובל, בפרק השלישי, קצת סיבוך מה"חלונות הגבוהים" עם תוספת סיבוך של רומן בתה המתבגרת בפרק הרביעי, וסיום סנטימנטאלי-פסיכולוגי בפרק החמישי.

נובלה שבידי מחבר מחזות הייתה לנובלה תיאטרלית.

אומנם, גיבורת הנובלה מצויה כל הזמן במרכזה, וכיוון שזו נובלה תיאטרלית, כאמור, מצויה השחקנית הגיבורה כל הזמן על הבמה וקהל הקוראים בראיה אינו קורא עליה, אלא רואה אותה.

האומנם זהו מחזה לשחקנית?

והבמאי האורח, אריך שנלנק, נהג בנאמנות רבה עם המחבר: הוא ביים נובלה – קצב של פרוזה, הטעמות של סיפור, ועוד סממנים טובים של יד ספרותית אמונה. אף הוא לא ראה בזה דרמה ולא עשה מזה דרמה.

לא, לא ניתן לרובינא לגלות גילוי נוסף וגדול את כוחה השחקני-דרמטי באין דרמה! אך ניתן לקהל לראות ערב שלם ביפי הופעתה ובנועם משחקה של חנה רובינא, המקסימה את רואיה בתמונה הראשונה, בדלותה של ברברה בלומברג, ומוסיפה קסם בתמונות הבאות, בימי עושרה, ושובה שוב את לב שבוייה בתמונות הסיום של המחזה, אם כי אין בה כדי סיום לתפקידה.

וקסם זה מוגבר פעמיים בעזרת שותפיה למשחק: בתמונה הראשונה, במשחקו הדרמטי המצוין של ארי קוטאי בתפקיד "מאסי", מי שהיה כנר המלך, ובתמונה הרביעית בדיאלוג עם שמעון פינקל, "הדוכס אלבא"; דיאלוג זה הוא פנינת ההצגה.

מתוך "על המשמר", 23.12.1949