המחזה הוצג בתיאטרון הבימה בשנת 1954

בימוי – סנדרו מלמקוויסט

תרגום – י. קשת

ייתכן וצדקו אלה מן המבקרים ומחוקרי איבסן שראו ב"ברווז הפרא" מעין סטירת לחי של המחזאי הגדול לחברה בת זמנו, שלא קיבלה כראוי לו את "אויב העם".

איבסן חפץ היה להורות את הדרך אל המוסר המוחלט: "בראנד".

איבסן חפץ היה להראות את אפשרות קיומה של האמת המוחלטת: "אויב העם".

איבסן ניסה להורות את דרך המרומים.

איבסן ביקש להראות את דרך הישר.

קפץ עליו רוגזה של החברה: היא נטשה את "בראנד" וגירשה את ד"ר שטוקמן.

קם הסופר-הלוחם ושילם לחברה כגמולה. הוא הניח מידו את הנשק הכבד ונטל את אקדח הגרגירים, אותו אקדח גרגירים ממנו נפגע בכנפו ברווז הפרא המפרפר פרפורי חיים בעליית הגג של משפחת ורלא, אך גורלו חתום.

בזה היא חפצה, החברה.

היא חפצה שיפגעו בה ב"גרגירים" בלבד, שלא יהא הפצע אנוש, ובכנפה בלבד, שלא תוכל לעוף... בהליכה בלבד די לה.

אין היא רוצה בדרך המרומים.

אין היא רוצה בדרך הישר.

רצונה כיכולתה: למטה, ובעקלקלות.

פני הגיבור כפני החברה.

הילמאר אקדל.

הוא הטוב שבה, הטוב והמיטיב, הוא מקבל טובה ונותן טובה.

למטה – ובעקלקלות.

הוא איננו שקרן.

הוא השקר.

לא כן... הוא איש אמת.

האמת של השקר.

הילמאר אקדל, גיבור המחזה, הוא אמת היחיד בשקר החברה.

ובין דרי מטה והולכי עקלקלות דרים שני אלה – האמת והשקר – בכפיפה אחת. בשלום ובשלווה.

הילמאר אקדל, גיבור המחזה, הוא אמת היחיד בשקר החברה.

וכל החוטאים מוצאים כפרה לעצמם בהיטיבם עימו.

הוא מיטיב.

בא גרגור ורלא, חברו של הילמאר אקדל, ומפר את השלום ומשים קץ לשלווה ומביא אנדרלמוסיה לעולם, באשר – הוא רוצה להבדיל בין אמת לשקר, בין טוב לרע, בין טוהרה לטומאה.

רסיס אחד מנשקם הכבד של בראנד ושל ד"ר שטוקמן פגע בחברה זו, שאקדח הגרגירים הוא כלי זינה וצעצועה ומעוז רוחה, והיא הפכה עיי מפולת.

גרגור ורלא, גלגולם הקטן של בראנד ושטוקמן הגדולים, הוא ה"דיבוק" המטריד את מנוחתם של הרבים וכן שלמים – ויוצרו, הנריק איבסן, משלם להם כגמולם.

הוא משלח בו, בגרגור ורלא, את הרופא רלינג, שבחר לעצמו את מקומו למטה מן כל דרי מטה ואת שבילו מצא במעוקלים שבעקלקלות, והוא בא להציל את החברה מפגיעתו הרעה של דורש הטוב.

האומנם אין זה "אקטואלי" עוד?

הנשתנו פני החברה?

הופסקה ההתנגשות בין יחיד לרבים?

אכן ואכן, נשתנה נוסח הדברים, אך אם הדברים לא נשתנו, אפשר למצוא נוסח חדש לדברים הישנים שלא נתיישנו.

בהצגת הבימה לא נמצא נוסח זה, והכול נראה מיושן.

מתוך "הדור", 10.12.1954