מחזה זה נכתב "בין השמשות", עם צאת "מפנה המאה" ובוא ה"מאה העשרים". היבשת התלבטה בין אינדיבידואליזם ניטשיאני לכל גילוייו מזה, לבין אידיאליזם סוציאלי וסוציאליסטי לכל צורותיו מזה. ניהיליזם אנטי מוסרי, זה בן הזקונים של המאה התשע-עשרה, העייפה מרוב מחשבות טובות וניסיונות נועזים, ומוסר חברתי, בכורה של המאה העשרים, הצעירה ומלאת כוח עלומים והבטוחה שהיא-היא תגשים את כל חלומותיה של קודמתה, אלה נאבקו על נשמת הדור שהתרוצץ בין שני הקטבים: "הכול שדי לו ליחיד", ו"טובת הכלל קודמת לכל".

אולם כל זה היה ביבשה.

באי שלט ה"קומון סנס" שלטון בלי מצרים.

וברנרד שאו לוחם כל ימיו ב"קומון סנס" האנגלי, שהוא רואה אותו תמיד יחד עם אהבת ממון כתאומים בנפש ה"אינגלישמן".

המחזה נתכוון בעיקר לזעזע במידת מה את שלטון ה"קומון סנס" ולהדריך את מנוחתם של נתיניו הנאמנים. הדילמה של הרופא אינה אלא בת לדילמה שהטרידה את פני הדור ואת בני הדור ביבשת: היחיד הנעלה ("האדם העליון") או הרבים הרגילים. דילמה זו הופיעה בצורות שונות – מוסר או אמנות, אדם או מפעלו, חובת החיים או הנאת החיים – אך תוכנה היה תמיד אחד: תחומו של יחיד ברשות הרבים.

וכך הועלתה הדילמה במחזה.

ודאי שאין זה מחזה "אנטי מדיציני", ואם כי זהו רקעו אין הוא עיקרו. הרופאים נבחרו לקורבנות במלחמת המחבר, מעין שפני ניסיון, משום שהם הנוחים ביותר למטרה זו: מצילי היחיד המכובדים בחברה, אנשים המחויבים לעזור לבני אדם לפי מקצועם, והמקצוע מכניס פרנסה ברווח אם בעליו יודעים את מי להציל ואיך להציל. האין זה המקצוע הנוח ביותר להראותו בדוגמת ה"קומון סנס" המגשר בין מצפון נקי לכיס מלא?

מובן מאליו שמן הרגע בו נבחרו הם, הרופאים, לאובייקט ההדגמה, נהג בהם שאו כדרכו, בלי רחמים.

הרופא תופש כאן מקום כמותי רב ומכובד, אך אין הוא מהווה עיקר איכותי. הדילמה של הרופא האנגלי היא הדילמה של כל אדם אירופי בימים ההם: היחיד או הכלל – הנאה או חובה?

בתקופת ההסתערות של "שינוי ערכין" ניצב האדם על "פרשת דרכים". שאו בחר מהמין האנושי בכלל את ה"אנושי לפי מקצועו" – את הרופא.

במרכז עומדת קבוצת המכובדים, ביניהם סר קולנסו ריג'ן ווולפול, ובסמוך להם סר פטריק הזקן, מעין פטרון לרופאים המכובדים – רופאי החברה המכובדת. מעבר מזה נמצא הצייר דובידט ומעבר מזה ד"ר בלנקינסופ; שניהם עומדים מחוץ לתחומי "החברה המכובדת" – האחד על שום מוסריותו הפגומה והשני... על שום מוסריותו המוחלטת. אורח החיים של שניהם משולב ואולי גם מותנה בדבר ש"החברה המכובדת" סולדת ממנו, והוא – חוסר כסף.

המוסריות של החברה המכובדת היא "קומון סנסית" מאוד: סר ריג'ן ומר וולפול נרגזים על מעשי העגבים של הצייר דובידט, אך בה בעת נכונים להתקרבות יתר ל"אשת איש" – הגברת דובידט.

החברה ההגונה, זו שהמוסר שולט בתחומיה, הגינותה יחסית מאוד: רופאיה של החברה הזאת, מטובי אנשיה, הופיעו והדגימוה בשלמות.

מה פלא, אפוא, שאהדתו של שאו מופנית אל זה שמחוץ למחנה – לצייר דובידט? שאו מעביר את הצאן תחת שבטו, כדרכו תמיד, והשבט בידו, הפעם, הוא דובידט; הוא לווה כסף ואינו משלם, ולא עוד, אלא שהוא מתעלל במלווים. הם נרגשים ונרגזים כבר במערכה השנייה ושאו מניח לו להוסיף ולהתעלל בהם, גם במערכה השלישית.

האם ניכרת כאן השפעתה של נטייה זמנית לתורת היחיד של ניטשה? ספק גדול. הן זו דרכו של שאו, לוחם הרבים, מאז ומתמיד – להילחם בחברה ההגונה השולטת ברשות הרבים.

ועל כן מופיעים סימני אהדה לכל מי שחורג ממסגרתה, אם מאונס ואם מרצון; לשוצמאכר היהודי, לבלנקינסופ העני ול"בי-בי" קל הדעת והמקל בה.

ה"דילמה של הרופא" לא נפתרה במחזה, בשעת כתיבתו, והצופה התיאטרלי מוכן ומזומן לשוב אליה בכל שעה, מפני שיש רצון למצוא בתיאטרון, לפחות, תיקונים לפגמים שבחיים. ומפני שזה אחד ממחזותיו הטובים של שאו.

מתוך "בימות ובדים" בקול ישראל, 19.10.1953