המחזה הוצג בתיאטרון האהל בשנת 1944

בימוי – פ. לובה

תרגום – יעקב אורלנד

הפעם לא עמד הקהל במבחן. הקהל העברי בארץ ישראל, המתיימר להיות קהל אינטליגנטי, לא נמשך אל המחזה האינטליגנטי באמת, שהביא לו תיאטרון ה"אהל". "דרך במדבר" לג'.ב. פריסטלי, אינו רק חזיון הפגנה של אחד מחסידי אומות העולם, המבין את הנקודה היסודית במלחמה הזאת כנקודה סמלית ואין הוא נרתע מלגלותה ולהבליטה. זהו מחזה הנוגע בשאלותיה המרכזיות של המלחמה ואם גם אינו משיב עליהן במישרין תשובות מספיקות ומספקות, הריהו מגוללן בתנופה כזאת ובפיקחות אמנותית שכזאת, שבעצם הצגתן כלולה התשובה. במקום אהדה ל"יהודים מסכנים" הסובלים יותר מכל שאר העמים, באה הבנת היהודים הלוחמים, שדרכם ארוכה יותר ומסובכת. ערכו של המחזה אינו, אפוא, דמונסטרטיבי בלבד, אלא חינוכי ורב השפעה: לא גרורים וסחובים הננו בתהליך ההיסטורי הגדול הזה בימינו, מסיבותיו ומסובביו עשאונו למורי דרך, מורי דרך במדבר, לאחרים ולנו לעצמנו.

ראייה כזאת רואה אותנו ומראה לנו ולאחרים סופר אנגלי מפורסם, במחשבה שהמועט העלילתי מחזיק מרובה דרמטי ורעיוני. וה"אהל" מרתק הפעם את הצופה-השומע לקטע צדדי של המלחמה שהיא מלחמתנו, בהצגה טובה פה, בארצנו, הסמוכה לדרכים של אותו מדבר ריאלי, שבו מוצגים לראווה המציאות והחלום שבחזיון התיאטרוני והמבקשת לעצמה דרך במדבר הסמלי של העולם שבחזיון ההיסטורי.

אולי יתנער עוד הקהל שלנו מה"מסורת" של קומדיות בשעה טרגית ובהתגברו על "הפחד" מפני מחזה רציני ימצא את הדרך ל"דרך במדבר"?

"מה עשינו? מדוע לא מנענו התפתחות זו של הדברים? בנינו היו עדיין תלמידים בבתי הספר, כשאנו הבטחנו איש לרעהו שאין לו להיטלר שום כוונות רעות; ועתה הם חייבים להקריב את חייהם למעננו. שם למטה, סם, יש מכונות שאני עצמי קניתין בגרמניה, כחצי שנה לפני פרוץ המלחמה. והרי אנחנו מכרנו לגרמנים קטרים והיינו מוכנים למכור להם כל מה שהיה לנו. מסחר ראוי לשמו! עסקים מכניסי רווחים! והנה – הנערים שאך זה עזבו את ספסלי הלימודים, ואמותיהם, והנערות שהיו נושאים להם לנשים, הם כולם מסלקים את חובנו אנו. מדוע לא חזיתי מראש את זה שצפוי היה? מדוע לא התקוממתי? מדוע לא זעקתי? מפני שאני רק מהנדס ולא עסקן פוליטי! בי נשבעתי, סם, שמעתה אהיה גם מהנדס וגם איש פוליטיקה. ויודע אני שגם אחרים יעשו כמוני". כך אומר מר צ'וויוט בסיפורו של פריסטלי: "אור יום בשבת", ובהתרגשותו הגוברת והמעמיקה הוא מוסיף: "אנו מטורפים! היה מן הנכון לו קמו בנינו להילחם לא בגרמנים, אלא בנו, והיו הורגים את כולנו בירייה". הרגשה זו של המהנדס צ'וויוט היא הרגשתו של הסופר פריסטלי: הרגשת חרטה על העבר והכרת החובה בהווה.

פריסטלי המספר הרגיש זאת, לאמיתו של דבר, עוד לפני פרוץ המלחמה ובשנת אלף תשע-מאות שלושים ותשע הסביר, שהוא מעדיף את הדרמה על הרומן, כי זמננו אינו יכול עוד להישאר בתחומים האפיים הישנים והסופר חייב למצוא לו ביטוי הולם יותר, וכבר אז מוסיף הוא ואומר, שגם בזה לא יסתפק ויתחיל להילחם מלחמה פוליטית ממש. (דברים אלה נכתבו במאמרו ב-"News Chronicle".)

פריסטלי קיים את הבטחתו. עם פרוץ המלחמה הגביר את מלחמתו בכל האמצעים ובכל הכלים שעמדו לרשותו: בסיפור, בדרמה, ברדיו, בעיתונות. בעצם התופעה הזאת אין חידוש במסגרת הספרות האנגלית. כך נהגו בה גדוליה בדורות הקודמים, ובדורנו היה זה כמעט למנהג המקובל והשולט: ה.ג'. וולס, צ'סטרטון ועל כולם ג'.ב. שאו יוכיחו. גם בדרכו לא חידש פריסטלי. במחזות: "כשהיינו נשואים" ו"ג'ונסון עובר את הירדן" ובסיפורים המלחמתיים: "האפלה בגרטלי" ו"אור יום בשבת", נלחם פריסטלי בתוך תחומי אנגליה וההווי המיוחד שלה. החידוש בא במחזה "דרך במדבר", שבו פרץ מגבולותיו הקודמים והוציא את אנגליה שלו לזירה ההיסטורית הרחבה ואת חשבונה של ממלכת עולם קשר בחשבונו של עם עולם, וישפוט שופט...

בן ג'וזף, הסרג'נט היהודי בקבוצת החיילים הבריטיים שניתקה מהמחנה שלה ונתקעה במידבר הסורי ללא דרך ומוצא, אומר מייד במערכה הראשונה, שהוא רוצה להוכיח, כי לא הוא וקבוצתו תעו וסרו מן הדרך הנכונה, אלא האחרים, אנשי המחנה העיקרי, הם שתעו וסרו מן הדרך הנכונה; וקבוצתו הייתה לקורבן טעותם של אחרים... הוא אומר זאת בפשטות הגיונית של סרג'נט משכיל ונבון, והמילים נשמעות כתוכחה סמלית גדולה וכללית. כך בנוי כל המחזה. כל סיטואציה ריאלית קטנה נראית כביטוי סמלי למשהו גדול וכללי, ודווקא החלום הסמלי נראה כה מציאותי, שאין הצופה מרגיש בהרחק השנים והתקופות ורואה בסצנות מלפני אלפיים שנה את חזות היום הזה.

ששת הבחורים-החיילים, שנתקעו במדבר ללא דרך, שלושה מהם לונדונים ושלושה פרובינציאליים. כל אנגליה מיוצגת בדמויותיהם: אינטליגנציה, חקלאות, פרולטריון, אזרחות זעירה, המון עירוני – כל אירופה. אבל אחד מהשישה שונה מחבריו במשהו נוסף על שייכותו למקצועו ולמולדתו – הוא יהודי. חבריו אינם מבינים תחילה מהו השוני הנוסף הזה: שלושת הסרטים שלו מייחדים אותו, כביכול, יותר מעובדת היותו יהודי. אולם שיחה קלה מוכיחה, כי אין הדבר כך. בעצם הסנגוריה שלהם עליו: "על אף היותו יהודי", צפון השוני שבנוסף. ושוני זה מתבלט וגדל כשהשיחה הקלה נהפכת לשיחה כבדה בענייני מלחמה. הקורפורל, חניך אוקספורד ועיתונאי בחיים האזרחיים, מתקומם כנגד כל ה"טיפשות המטומטמת" הזאת שהביאתם לכאן, למדבר, וארבעת הטוראים מסכימים לדבריו. רק אחד אינו מתקומם והוא נושא את גורלו בהכרה ובגאון, הסרג'נט בן ג'וזף, משום שהוא יהודי. היטלר נלחם בו, ממש, ולא הניצחון הוא מטרת אותה מלחמה, אלא ההשמדה. אחד מהם מוכרח להישמד: או הוא, היהודי, או הלה: היטלר. אנגליה קיוותה, אירופה קיוותה, העולם קיווה, שאפשר יהיה לספק את היטלר בניצחונות, ורק עכשיו נודע להם, מפיו ומגורלו של היהודי בן ג'וזף, שלא בניצחון מדובר אלא בהשמדה.

בקבוצה שאבד לה דרך במדבר הסורי, היהודי הוא "במקרה" הסרג'נט, אך לעולם שאבד לו דרך במדבר של עצמו, אין מורה דרך אחד מלבד היהודי, כי גורלו קשור בגורל העולם. כל מלחמה להשמידו קשורה במלחמת השמד כללית. או: כל מלחמת השמד בעולם מתחילה מניסיונות להשמיד את היהודי, את עובדת הקיום ומופת הקיום ללא הסתגלות לזרים וללא קבלת עול זרים.

היהודי הוא מורה הדרך גם משום שהוא היחידי שגורל הפרט וגורל הכלל צמודים ודבוקים בו זה בזה מאז ומעולם. הסרג'נט בן ג'וזף היהודי וישראל חד הוא. גורל אחד לפרט ולכלל. ובמלחמה מכריעה מידת האחדות שבגורל.

פריסטלי ממזג, כאמור, את הריאלי והסמלי והופכם לאחד. רעיונות היסטוריוסופיים מוחדרים ללב הצופה בצינורות פשוטים של דברי מה בכך בפי הגיבורים. שילוב החלום מוכן במילים מועטות הקודמות לו, אולם הן אמורות כך שהצופה עובר מהמציאות אל החלום בטבעיות גמורה. "אשור זוהי גרמניה מאז, ומצרים, אנגליה מאז", והיהודי היה כבר אז מורה דרך. אשור ניסתה לכבוש בסערה, מצרים רצתה להתחמק בעורמה, והאיש משבט יהודה חלם על עולם שכולו שקט והוכיח קשות על השאננות. אחדות זו של מציאות וחלום שומרת מפני טלטלה פסיכולוגית במחזה. המערכה השלישית, השיבה למציאות שלאחר החלום, אינה "ירידה ממרומי ההיסטוריה", אלא המשך וחזרה: חלום על עולם שכולו טוב תוך קריאה למלחמה ברע.

זוהי הדרך – הדרך במדבר.

מתוך "על המשמר", 10.11.1944