המחזה הוצג בתיאטרון הקאמרי בשנת 1950

בימוי – חנן סימטאי

תרגום – יאיר בורלא

אילו הוצג המחזה "הילולת רפאים" לנואל קווארד בין תשרי לסיוון, או אז הייתי, מן הסתם, פותח בהרהורים על ירידתה של הקומדיה הטרקלינית בימינו, שהסאטירי נבלע בה בשעשועי ולא נודע כי בא אל קרבו; על בזבוזו של כשרון דרמטורגי-ספרותי מתוך מזמוז סציני-להטוטי; על קפצנות תמאטית, נגיעת אפס קצהו בהרבה נושאים, מתוך קבצנות רעיונית המעדיפה איסוף פרוטות של מה בכך מכל הבא ליד על פירוטם של שטרי ערך ביד רחבה ופתוחה...

ועל הכול, הייתי, מן הסתם, מפליג בהרהורים על ירידתו של הדיאלוג בקומדיה הטרקלינית, ירידת פלאים, בזמן קצר כל כך.

נואל קווארד מוחזק אחד מן המוכשרים במחברי המחזות בימינו, מכל מקום, בתיאטרון האנגלי, שהוא מן הטובים שבתיאטרוני ימינו. הוא איש האשכולות התיאטרלי, שכוחו רב בהרבה שטחים והוא אף חורג מתחום התיאטרלי כסופר.

ומה אנו שומעים מפיו על הבמה?

אך ורק מה שהוא שמע מפי גיבוריו "בחיים"!

בדיוק.

הדיאלוג התיאטרלי שלו בנוי, בינוי מחושב היטב, בצלמו ובדמותו של הדיאלוג המציאותי של דמויותיו. שיא המדובר אינו עובר ואינו עולה על שיא הדובר... ואם לדון לפי המדובר והדובר במחזהו של נואל קווארד, נמצא שהשיא ירד מאוד מימי אוסקר וויילד, שאינם רחוקים עדיין, ומימי ברנרד שאו, שהם קרובים כל כך.

האם במדברים האשם, או אפשר במחברים?

בקומדיות של וויילד ושאו נמסר הדיאלוג מפה לאוזן, ואילו באסכולה החדשה, זו שקווארד מכהן בה פאר, בא הדיאלוג מאוזן לפה.

הללו היו בעלי פה – היה להם מה להגיד.

וזה הוא בעל אוזן – הוא יודע מה לשמוע.

ויודע למסור דברים מאוזן לפה. כשמיעתו כן פליטתו.

גם זה "ריאליזם".

וריאליזם זה דווקא, הצלחתו מובטחת; ריאליזם פוטוגראפי, בדיאלוג פונוגראפי. בשילוב: ריאליזם פוטופונוגראפי.

הצופה נהנה מאוד בשמעו את שיח הגיבורים על הבמה, הלוא את עצמו הוא שומע. בדיאלוגים שבקומדיות של וויילד ושל שאו היה הצופה שומע לא את דברי עצמו, אלא את דבריהם. באלה היו דברים מפה לאוזן. מפי המחבר לאוזן הצופה.

והצופה היה נרגז אף אם היה נהנה. לא הייתה זו הנאת חידה אלא הנאת חידודין... הם, המחברים, הרגיזוהו; לא את בשרו, את נפשו עשו חידודין חידודין. באשר עשו את דבריהם שלהם לדבריו שלו.

אכן, לא רב הזמן המבדיל בין וויילד ושאו לקווארד, אך מה רב המרחק!

בהרהורים ממין זה הייתי פותח, מן הסתם, את מאמרי על "הילולת רפאים", אילו הוצג בין תשרי לסיוון.

אבל ההצגה נתקיימה בתמוז. באחד מלילי השרב החביבים שלנו בתמוז, ותמוז ניתן מן השמיים להצגות כאלה. חזקה בידינו עוד מימי חז"ל, ש"בתמוז היה בדעתו ליתן להם מועד גדול ועשו העגל וביטל תמוז, אב ואלול"... לא זה הזמן למועדים גדולים; אין הוא נוח אלא לחינגות קטנות, לחינגה ולהילולה.

הפעם – "הילולת רפאים".

במסגרת זו של תמוז אין מרבים להקשות קושיות ומודים על הנאות קלות, אם הן מזדמנות.

ו"הילולת רפאים" שייכת לאותם התענוגות הקלים, שהחום יפה להם. ממעטים לחשוב ומרבים ליהנות.

מתוך "על המשמר", 7.7.1950