המחזה הוצג בתיאטרון הקאמרי בשנת 1950

בימוי – יוסף מילוא

אכן, זה מחזה מקורי. מקוריותו איננה בלשון בלבד ובסגנונה, סגנון של סופר אשר לשון זו, העברית, היא לו "השפה היחידה" לא על דרך המליצה, אלא בכל דרך חייו ממש; אף לא בארצישראליותו של המחזה, כלומר, בתמאטיות האחוזה ודבוקה במולדת, שגם היא אינה לגיבור מולדת מרעיון בלבד, אלא מולדת פשוטה כמשמעה, מולדת מלידה. זה מחזה מקורי באשר הוא מגלה וחושף לעינינו שכבות מקור בנוער הארצישראלי.

נתן שחם, הסופר הצעיר שהצליח בסיפוריו לחדור אל מתחת לפני השטח ולחשוף שורשים לעלילה, הצליח גם במחזהו "הם יגיעו מחר" להראות לעיני הצופה לא רק את המתרחש בפעולות הקרב, אלא (ובעיקר) את המתרחש בליבותיהם של עושי פעולות הקרב. העולם החיצוני רוכז בחדר אחד של בית ערבי עזוב, שבו מתהווה כל העלילה כביכול, אולם בתוך אותו בית מתגלה עולמם הפנימי של העושים בו והוא עשיר ורחב ומסובך ופותח את הפתח הרחב לדרמה.

לא רפורטאז'ה של מלחמת ישראל ניתנה במחזהו של נתן שחם, אלא דרמה ניתנה בו, דרמה שכל הגיבורים מצווים להשתתף בה השתתפות פעילה ומכרעת – השתתפות דרמטית.

על יסודו של הסיפור "שבעה מהם" נבנה המחזה. הגבעה שעליה מצויה הפלוגה ואין מפלט ממנה, כי האויב הצליח לכתר אותה, יש בה מוקשים פזורים בידי אותה פלוגה עצמה. עתה, בשעת המחזה, יראים אנשי הפלוגה לצעוד צעד מחוץ לבתים שבהם התבצרו, כי מוקשים בחצר. הפחד מפני המוקשים, הפחד מפני המוות המפתיע והבטוח, הורס את עמידת אנשי הפלוגה ומעמיד את מפקדה בפני בעיות טקטיות ואסטרטגיות, שפתרונן אינו נלמד בשום בית אולפן לקצינים.

הפחד!

נתן שחם בונה את מחזהו על יסוד אנושי זה הקרוי פחד ואשר גווניו מרובים ושונים ואף מוצאותיו, דרכי ההתגברות עליו רבות ושונות.

"ארבעים ואחד איש, שישה מוקשים. חשבון פשוט. עד שלא יפלו שישה אנשים, ייהפכו פה ארבעים ואחד איש לסמרטוטים. שלושים וחמישה אנשים לא תשוב אליהם שלוות נפשם אלא לאחר שימות האדם השלושים ושישה. האדם השלושים ושישה. חברם לחיים ולמוות. האדם אשר למענו יקריבו את נפשם בסערת הקרב ויחלצו אותו שותתי דם מתחת לאש האויב. הם יהיו מאושרים כשייפול לעיניהם וישחרר אותם מן המוקש האחרון. הזוועה".

זה החשבון.

החשבון האחרון שיש להרהר אחריו אך אין לערער אותו, כי זה חשבון הרגש הטבעי ביותר באדם: רגש הפחד מפני המוות.

המוות הבלתי צפוי והוא צפוי על כל צעד ושעל.

"בקרב זה אחרת", אומר החייל שלמה רייך בטרם התגבר על הפחד ומפקדו מנסה להשפיע עליו שילך ויעבור בחצר הממוקשת והוא ממשיל את משל הקרב. אותו חייל התגבר על הפחד לאחר שעבר בחצר לא בתוקף משלו של המפקד ולא בכוח פקודתו, אלא בעוז ליבו של סגן המפקד "אבי", שהורה לו את הדרך והלך לפניו והצעידו צעד אחר צעד.

נתן שחם בונה את מחזהו לא על יסוד גבורה, ככתוב (בכל רפורטאז'ה סנטימנטאלית) וכמו שנאמר (בכל נאום פתטי) גבורה "ללא חת". הגבורה הקיימת בנפשות הפועלות במחזה והמקיימת את מתחו הדרמטי היא הגבורה האנושית הגדולה ביותר, הגבורה מתוך הכרה והכרח, זו השלובה ודבוקה בפחד, והיא מגיעה לשיאה בהתגברה על הפחד הפחדני ביותר – על הפחד מפני הפחד...

זו גם גבורתו של הסופר הצעיר, מחבר המחזה. אין הוא מפחד מפני הפחד, אלא הופכו לחלק מן הגבורה.

המחזה מתחיל בידיעה שלא נותרו אלא שישה מוקשים; אחד מן הארבעים ושניים פתח את פרשת ה"שבעה מהם". "יקי הלך". יקי, החייל, החבר, שרבים ידעוהו ושמו הנכון אינו ידוע, דרך על מוקש ו"הלך". מעתה לא ירצה עוד שום חייל לצאת לחצר, כי נותרו שישה. החייל שלמה רייך בוכה וצועק ומוכן להיהרג בידי מפקדו, אך אינו מוכן, אינו יכול לצאת אל החצר הממוקשת. אינו יכול. והלוא הכרח הוא לעבור בחצר. לגבעה ערך אסטרטגי ומן ההכרח שתעשינה שם הפעולות הדרושות. הכרח הוא שהמטה יפקד ויצווה על הפקודים לעבור ולילך בחצר הממוקשת. כיצד? על מי לצוות? מי הקורבן?

לא המוות, אלא הפרובלמאטיקה של המוות.

דרמה של פרובלמאטיקה.

ופרובלמאטיקה אינה באה לידי ביטויה המובהק אלא בדיבור.

דרמה של דיבור.

הסוג הקשה והמסוכן והגדול בדרמה, הסוג הקלאסי.

לבטי אדם בזרועותיו הלופתות של הגורל.

מתוך "על המשמר", 10.2.1950