המחזה הוצג בתיאטרון הבימה בשנת 1954

בימוי – פיטר פריי

תרגום – צ. טל

מעשה "המרד על הקיין" ניתן לנו "לאחר מעשה". לא קהל הצופים הוא עד למרד, אלא הוא שומע על מאורע דרמטי מפי עדים. ואינה דומה שמיעה לראיה, ואפילו העדות הניתנת לשמיעה מוגשת בליטוש סגנוני המקל על החדרתה לאוזני השומע.

המחזה אינו אלא קטע, אמנם הקטע העיקרי והמכריע, מתוך הפרשה כולה, שיש בה, בלי ספק, חביון דרמטי. מחזה זה אינו עומד על רגלי עצמו אלא על רגלי הבימוי והמשחק בלבד. בלעדי אלה אינו אלא פרוטוקול יבש, משעמם ונטול ערך דרמטי כלשהו.

ההצגה המצוינת בהבימה עשויה להבליע רפיונו הפנימי של המחזה בכך שהיא מבליטה, בכוחה שלה, את חוזקו החיצוני.

על חולשות המחזה תכסה גבורה. והיא בולטת בהצגה, בבימוי ובמשחק. ההצגה מרתקת מתחילתה עד סופה, מבחינה משחקית, ועד בכלל.

הצגתו של בית משפט דין יש בה תמיד משהו מן המושך, ויש מחברים ואף במאים היודעים חולשה זו של הקהל ומשתמשים בה, מאז ומתמיד. אך הצגת פיטר פריי בהבימה אינה פונה לסקרנות הקרימינאליסטית שבכל אדם, אלא בפירוש לחוש התיאטרלי של הצופה. רותקנו בהצגת "המרד על הקיין" לא למה שעשו ודיברו המשתתפים בבית דין צבאי זה, אלא לצורה. איך עשו ודיברו, מה שעשו ודיברו הפרקליטים, העדים, ואב בית הדין.

ב"איך" הזה תלויה כל הצלחתה של הצגת "המרד על הקיין", וההצלחה רבה.

קודם כל יש לציין את האחידות המוחלטת, שהשיג הבמאי, הן במשחקם הכללי של השחקנים והן בפרטי פרטים במיזנסצנה, ששימשו ככלי עזר והדגשה. והאחידות לא רק שלא פגמה בהדגשת האופי האינדיבידואלי של כל אחד מן המשתתפים, אלא אף הבליטה אותו. הכול הלכו בדרך אחת, וכל אחד בהילוכו המיוחד לו. דבר כזה הנהו בבחינת הישג על כל בימה, ובמיוחד, על בימת תיאטרונינו. לא רק אנשי שרות אחד, אנשי הצי, היו על הבמה, כי אם אנשי מחזה אחד, כלומר, אנשי המחזה, שהוצג בידי במאי שקבע מראש את דמות ההצגה על כלליה ועל פרטיה, מנקודות הצומת של עימות העדויות בשעת המשפט וכל הכרוך בכך, ועד סידור השולחנות בבית הדין ומעמד המסיבה בסיום ההצגה, על השתייה ועל שרות ההגשה שבה.

בהדרכת בימוי זה של פיטר פריי נתנו הותיקים לא רק מה שביכולתם, אלא מה שצריכים היו לתת בהצגה זו. וזהו החשוב והעיקרי בכל אמנות, ובפרט באמנות התיאטרון.

הקומנדר קוויג לא היה למסקין, אלא מסקין היה לקוויג, שנעשה על ידי כך דמות דרמטית מעניינת. רב החובל הנירוטי לא זכה באהדתו של הצופה מפני שזכה באישיותו הבימתית של מסקין; הוא ריתק את הצופה והתמיהו לכאורה והביאו במבוכה בכוח המשחק ובגווני המשחק, שמסקין נתן לדמות.

יהושע ברטונוב יצר, כדרכו, מן התפקיד האפיזודי של ד"ר לנדין, תפקיד רציני ובעל חשיבות. כן עשה ארי קוטאי בעדותו של הקפטן המומחה. ארי ורשבר, אב בית הדין, הבליט בטקט ובריכוז את חשיבות מעמדו ומעמד המשפט בכלל. שרגא פרידמן לא גילה, אמנם, הפעם שום גון חדש הראוי לדיון מיוחד, אך הוא עשה את תפקידו, התובע, כדרך שהוא עושה את רוב תפקידיו בבהירות רבה.

ושמואל סגל הוכיח שוב את כישרונו כקומיקאי תיאטרלי רציני, היכול להשיג תוצאות מקסימאליות ללא מאמץ, כביכול.

התופעה המעניינת ביותר מבחינה מקצועית הייתה, סבורני, במשחקם של מישה אשרוב, אלווין אפשטיין, אברם אבירם ודוד רם.

מתוך "הדור", 29.10.1954