המחזה הוצג בתיאטרון הקאמרי בשנת 1948

בימוי – יוסף מילוא

תרגום – נתן אלתרמן

הצגה יפה עכשיו של מחזה יפה בשעתו, סימן טוב היא ל"ידיעה" ולא ל"בחירה": ידיעת המשחק והביום מעמידה עצמה במבחן בהצלחה רבה – מחזהו של בומארשה שהיה יפה בשעתו, הוצג עכשיו הצגה יפה מאוד, ואילו עצם בחירתו של מחזה זה דווקא נשארה פרובלמאטית.

הזמן מחייב והמקום מחייב, וזמננו ומקומנו מחייבים ביתר שאת תיאטרון צעיר, שרובו ככולו בן הזמן הזה והמקום הזה. מחשבה זו מתלווית לו לאדם, ההולך להצגת ה"ספר מסביליה" ובכיכר שלפני התיאטרון עדיין קולטת אוזנו הדי יריות של קרב מוזר בצורתו ובתוכנו ומכריע הן בצורתו והן בתוכנו. אולם, נודה על האמת: התכונה הרבה בפתח התיאטרון, הקהל הרב הבא אל הבית פנימה והנשאר בחוץ, מחוסר מקום - אלה דוחקים את המחשבה המטרידה לקרן זווית ומשכיחים אותה לשעה קלה. לשעה קלה לאו דווקא: לשלוש שעות רצופות, שבהן מחדשים, יוסף פאסובסקי (מילוא) עם תיאטרונו הצעירים, את עלומיהם של בומארשה ומחזהו הישנים. והתבוננות מה בקהל , לראות מי ומי הבאים והנהנים, מסייעת לסילוקה לשעה של אותה מחשבה מטרידה ולהשכחתה לשעה. אלה הצעירים מן העמדות ומן הדרכים הממלאים עכשיו את צידי האולם, הם משקיפים מן היציע, הם מצמידים עיניים ואוזניים לנעשה ולנראה על הבמה, ורחש ההנאה העובר באולם בשעת ההצגה ועם סיומה יש בו משום לחש כנגד הטענות שהבאת עמך מן החוץ על אקטואליות והתאמה למקום ולזמן, טענות שאינן מופרכות כל עיקר, ואתה נכון יחד עימם לשנות מקום וזמן וליהנות סתם: הנאה אסתטית-אמנותית של ביום יפה ומשחק יפה וציור יפה ומוסיקה יפה.

ושכחה זו, שכחה של הנאה, ניתנה בהצגת "הספר מסביליה" מלוא החופנים.

אכן, רצה הבמאי לחדש את בומארשה גם מ"בפנים", מבחינת תוכן וטקסט ולא רק באמצעי ביום ומשחק. הוא שילב לתוך הטקסט הקל של בומארשה מפזמוניו החריפים של ביראנז'ה, ואם כי השילוב נעשה בטוב טעם והבמאי הצליח לגשור גשר בין כותב הקומדיות מלפני המהפכה, לבין המשורר-הפזמונאי מימי הרסטורציה, אף על פי כן הנהו מיותר, כי לא לצורך פנימי נעשה הדבר. המשעשע הינו העיקר ב"ספר מסביליה" ולא ה"רעיון". משום כך אין צורך להטריח דווקא לכאן את מלחמת הרעיון של ביראנז'ה. ואשר לתכלית ה"חיצונית" -  לקרב יותר לתקופה, אין היא מושגת בדרך זו. תקופתנו אינה דומה כלל וכלל לתקופת לואי פיליפ. ביראנז'ה תקף בחריפות את הבורגני בן זמנו, שפחד מפני אידיאות וסגר בפניהן דלתות על בריחים – בימינו אין מפחד הצד שכנגד לא מפני "אידיאות" ולא מפני מלחמה הכרוכה בהן. זו הייתה טעותו ה"אידיאית" של הבמאי בצירוף הספרותי של המחזה. טעות שהיא לעולם חוזרת, ולא רק בשטח התיאטרון, כל עוד נשכחת הלכה יסודית: האקטואלי מתיישן יותר מן הבלתי אקטואלי. השפעתה הגדולה של שירת התקופה מושגת, על הרוב, במיצוייה המלא של רוח התקופה, והוא הוא המחליש את כוחה לגבי תקופות אחרות. ביראנז'ה מיצה את רוח התקופה עד תומה. בכוחו זה עברו שיריו ופזמוניו בכל אירופה ושלטו על בימותיה זמן רב ובמקומות רבים. אך הזמנים ההם חלפו בכל המקומות, כמעט. הללו שהיו סוגרים דלתות על בריחים מפחד האידיאה פותחים עכשיו חלונות ומנפנפים בעדם באטום, כדי להטיל פחד על אחרים, וגם האטום כולו רצוף "אידיאה".

הזמן הקהה את חודם של שירי ביראנז'ה, וכדאי לזכור זאת, לא רק בשטח התיאטרון! ובדומה לזאת: שכן כל המבקש חודו של סכין מן הדין שישחיז מחדש...

ב"ספר מסביליה" שבתיאטרון הקאמרי הצליח ביראנז'ה, כשלעצמו ולא בקהל, למצוא במאי טוב ושחקנים מבצעים טובים ואחרון אחרון – את נתן אלתרמן.

הנה המשחיז מחדש.

המשורר והפזמונאי.

המשורר הרציני בעל הקלות הגדולה, קלות שאיננה חוששת מפני משב רוח, ואפילו של רוח בלתי מצויה.

נתן אלתרמן תירגם את המחזה ואת שירי העם ואת שירי ביראנז'ה שבו, ולשוננו קלטה "אספרי" צרפתי זריז וממולח מהחברה הגבוהה במאה השמונה-עשרה, נאיביות ופיקחות עממית מעל חופי הסיינה וחריפות חושפנית של משורר מהפכני במאה התשע-עשרה, והיא פלטה אותם בדיאלוג קומי חי וער ובחרוז וקצב קלים, בהירים ומוסיקאליים.

והפשטות –

והטבעיות –

נתן אלתרמן.

על גבי גשר זה, האיתן בעמודי היסוד שלו והנאה-הדור בקשתותיו, הוליך הבמאי יוסף פאסובסקי (מילוא) את הכבודה הקלה של קומדיה צרפתית ישנה ושחקנים ארצישראליים צעירים והביאה, בעזרתם של התפאורן פאול לוי והמוסיקאי פרנק פולק למחוז חפצה: טובת הנאה לתיאטרון ולקהל.

מתוך "על המשמר", 6.2.1948