המחזה הוצג בתיאטרון הבימה בשנת 1952

בימוי – רנאטו מורדו

תרגום – שמעון הלקין

"...אין אתה חייב לייחס רצינות יתר למילה סטאטי, הייתה בכך כוונה, תיאוריה של ימי נעוריי, וערכה כערכן של רוב התיאוריות הספרותיות: לא מאומה, כמעט. יש מעט מאוד חשיבות בדבר אם מחזה הנהו סטאטי, דינאמי, סימבוליסטי או ריאליסטי. חשוב, שיהא כתוב כהלכה, מחושב כהלכה, אנושי, ובמידת האפשר, על-אנושי, במובנו העמוק ביותר של מונח זה. השאר אינו אלא עניין רטורי". כך כתב מוריס מטרלינק בשנת אלף תשע-מאות ושלוש עשרה אל בארט ה. קלרק, מחבר ה"תיאוריות האירופיות על הדרמה". דברים אלה נכתבו, אפוא, כחמש שנים לאחר שכתב את "הציפור הכחולה" והרבה שנים לאחר מסתו: "על הטרגי בחיי יום יום", שנכתבה כהקדמה ליצירותיו התיאטרוניות.

"אנושי, על-אנושי" – זו המטרה, והדרך – "כתוב כהלכה". למטרה זו היה מטרלינק נאמן בכל מחזותיו, ובדרך זו הלך. "הציפור הכחולה", המחזה הסימבוליסטי המובהק, ודאי שחרג מהמסגרת התיאורטית של זרמים מסוימים וקבועים. הסימבוליזם הוא לפעמים ריאליסטי עד לפרטי פרטים. הדינאמיות הדרמטית נעצרת תכופות בידי הסטאטיות הרטורית, אלא שמטרת ה"אנושי – על אנושי" נשמרת בו בעקיבות ואף "דרך" המחזה "מחושב כהלכה".

ורוח שירה מרחפת עליו.

שירה מחשבתית.

שירה מחושבת.

זה מקור הקשיים התיאטרליים שבדרמטורגיה המטרלינקית: כיצד לדובב את הפיוט המחשבתי בשפתה הפלסטית של הבמה?

הייתה כעין "תקופת מטרלינק" בתיאטרון באירופה; אזי נתלבטו בבעיות הדרמטורגיה שלו, אזי גם היו ממציאים אמצאות בימתיות שונות לפתירתן.

הציפור הכחולה מביאה אושר, אך היא איננה. וכל החיפושים אחריה – לשווא. אכן, יש טעם בחיפושים כשלעצמם. זה פירושה של "הציפור הכחולה" שפרחה ואיננה, וטילטיל ומיטיל מבינים כי לא היה זה אלא חלום. ודרכם הארוכה כל כך הייתה, לאמיתו של דבר, קצרה מאוד.

הציפור הכחולה פרחה מן "הציפור הכחולה".

אפשר מפני שהדרך הקצרה שעברנו מאז הייתה ארוכה ביותר, ארוכה מאוד.

הסימבוליזם הריאליסטי נראה בעינינו תמים מהיות ריאליזם ופשטני מהיות סימבוליזם.

ורוח השירה מרחף עדיין.

אולם כיצד מקרימים עור ובשר פלסטיים לרוח מופשט, בלתי נתפש זה?

הבמאי מורדו בחר לעצמו, בהצגת "הציפור הכחולה" בהבימה, דרך חלקה: הוא תירגם את השירה הדרמטית לפרוזה תיאטרלית.

והייתה הצגה פרוזאית מאוד.

פרוזה שקושטה בפרוייקציה צבעונית ובמעט מוסיקה ובמעט ריתמיקה.

יש להניח, שההצגה תמצא חן בעייני הקהל.

ותיקים, מותיקי קהל הבימה אומרים: ראינו את "הציפור הכחולה" אצל סטניסלבסקי.

הצעירים אומרים: הותיקים מספרים שראו הצגה זו אצל סטניסלבסקי.

זה היה לפנים.

ה"כלב" שהוא "משהו" יותר מכלב, כלב ואחר מכלב, כדאי להעסיק בו אפילו את הטוב שבשחקנים, אבל כלב שהנהו כלב ריאליסטי, אלא שנוסף לו כשרון הדיבור ונגרעו ממנו שתי רגלים, הכדאי להטריח לשם כך את ברטונוב?

והוא הדין ב"הלילה" וברובינא.

ועוד.

"מחזה זה אפשר לראותו כמעשיה בלבד"

ודאי שאפשר.

מתוך "דבר", 10.10.1952