המחזה הוצג בתיאטרון הקאמרי בשנת 1952

בימוי – גרשון פלוטקין

תרגום – רפאל אליעז

"אכן, צדק קהלת באומרו: מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש. קהלת פילוסוף גדול היה וכל אמרותיו יקרות מפנינים, אבל בזה שאמר אין כל חדש תחת השמש, לא נתכוון לבית המסחר המפורסם של סאקס בשדרה החמישית, שהרהיטים שלו חדשים בתכלית החידוש ועליכם לקום תיכף ומיד ולנסוע לשם לקנות את הרהיטים החדשים". – בזו הלשון קראתי בשעתו מודעה, "מלאכת מחשבת" של אחד, פרסומאי ידוע בעיתון יהודי מניו-יורק.

ובתכניה של התיאטרון הקאמרי להצגת "הקיצו ורננו" קראתי, בטרם הגעתי לסיפור המעשה שבהצגה, - א) פסוק מישעיהו, פרק כ"ו,  ב) פסוק מקליפורד אודטס, זה מחבר המחזה ג) מאמר מאת הבמאי (לא של הצגה זו בקאמרי) הרולד קלורמן ד) ביוגרפיה קצרה של קליפורד אודטס בו הוכתר כ"כותב המחזות המבטיח ביותר" (מה הוא מבטיח – לא כתוב) של התיאטרון האמריקאי החדש ה) אודטס (מחבר המחזה) על אודטס (מחבר המחזה) ו) "דבר הבמאי", הפותח בוידוי שהוא "מתקנא בחבריו ובכלל בכל אדם, שכותרת כבודה זו כמו "דבר הבמאי" אינה מפילה עליהם אימה" ומסיים בתוספת ש"המחזה 'הקיצו ורננו' הוא אוצר בלום שהזוכה לעבוד בו יגלה בתוכו ערכים לאין קץ". אף קראתי סיפור מפורט של המעשים הנעשים ב"אוצר בלום" זה, אך זה היה למותר, כי אותו פירוט, ביתר פרוטרוט, ראיתי אחר כך על הבמה. ואין זה מענייני, באשר אני נתון לקישור המעניין, שה"דיאלקטיקה" האמריקאית מומחית לו, קישור ההקבלה בין אישים גדולים בהיסטוריה: קהלת וסאקס מהשדרה החמישית מזה, וישעיהו וקליפורד אודטס מברודווי מזה.

למה עשה זאת הפרסומאי של סאקס – הבינותי, אך למה עשה זאת עורך התוכניה של הקאמרי – אף זאת אבינה.

אילו לא הרגישו שיש צורך ודאי לא היו טורחים טרחות רבות כל כך ומסתבר שלא היו מטריחים את ישעיהו, המנוח, כידוע.

הרגשתי שלי היא שיותר מכולם הרגיש בכך הרולד קלורמן, שכתב מעין צידוק הדין להצגת המחזה. ואם כי יש לו מין עדינות שכזו בסגנון שאינה מאפשרת, כמעט נגיעה... אפשר להבין גם מה שהוא רוצה להגיד באמת. "שמו של צ'כוב הוזכר בקשר למחזה 'הקיצו ורננו', אך הכותב מזהיר מפני ההשוואה שהיא מטעה (הוא מוסיף, בעדינותו הנ"ל:"כלשהו") והוא קובע ש"הדרמטורג האמריקאי לא התמכר במיוחד לקו העלילה (ובעדינותו הנ"ל הוא מוסיף שוב: "על כל פנים לא יותר משהתמכר לו הרוסי". הכוונה לצ'כוב) ויש עוד הבדל (לו זיכני הבורא באותה מידת עדינות של מר הרולד קלורמן, הייתי מוסיף:"כלשהו") בין ה"אמריקאי" לבין ה"רוסי" – ש"הרי קליפורד אודטס מצטיין במזגו החי, הפורץ, מלא העזוז, לעומת אמנותו ההוגה, המרוסנת ביד עדינה והאובייקטיביות של האדם אשר כתב את 'גן הדובדבנים'".

"אין זה מחזה מדכא" – אומר מר קלורמן, שהרי הוא נכתב, כאמור, על ידי מחבר בעל "מזג חי, פורץ ומלא עזוז". אין לו שום יסוד להיות מדכא. עלי להכזיב את מר קלורמן ולהגיד לו: אכן, זה מחזה מדכא. מדכא עד למאוד. אם התיאטרון הוא אספקלריה לחיים וכאלה הם חיי העם באמריקה, הרי זה מדכא מאוד. ואם התיאטרון פיוט הוא, וכזו היא גבעת השירה שאליה מעלה המשורר את החיים – הרי זה מדכא עוד יותר. ואם התיאטרון נקט בזה וגם מזה לא הניח ידו, וכן עשה התיאטרון הקאמרי בהצגת "הקיצו ורננו", היה זה ערב מדכא מאוד ועוד יותר.

הכסף והמליצה, המה שני היסודות עליהם בונים כל בנייניהם גיבורי המחזה ועליהם שופך מלט "שירתו" מחבר המחזה: הכסף, שהוא בכל יראה ובכל ימצא ואינו אלא חלום שהכול חולמים אותו, בטוב או ברע, והמליצה, ש"אוצרה הבלום" פתוח לכל והכול מחטטים בו ומעלים אותה, מעלים סתם ומעלים גירה.

בסי ברגר, האם, עקרת הבית, הדמות ה"טרגית" במחזה, לו היה כסף בידה הייתה מתחסלת הטרגדיה, שלה ושל כל הבית, במחי יד. מיירון ברגר, "בעל" הבית, הוא "לא כלום" כי אין לו כסף; יש לו קצת "מליצה", אבל כיוון שמבחינת כסף הוא מתחת לאפס, במה נחשב הוא ובמה נחשבת "מליצתו" וכל השכלתו?

הני ברגר, הבת, רוצה בבחור. למה לא? אבל "עם כסף". וראלף ברגר, הבן, מוכן לרצות בחורה גם בלי כסף, אבל "זה לא הולך". אימו אינה רוצה בה, כי אין לה כסף, ודודה של הנערה אינו רוצה בו, כי אין לו כסף, ולבסוף נוסעת לה הנערה והא עומד ומליץ מליצות.

מר אכסלרוד, המאהב, הוא בחור טוב, גם בעייני האם גם בעיני הבת, כי יש לו קצת כסף, אבל קצת זה פחות מן הנחוץ להיות טוב בהחלט. מר פיינשרייבר, הבעל החוקי של הבת, אף הוא מתחת לאפס, אלא רק מבחינת המליצה, וכיוון שבעסקי כסף איננו טומטום מוחלט אפשר להשתמש בו ולהרכיבו אב לילד שאשתו תלד ולא לו. הדוד מורטי, יש לו הרבה כסף והא יוצא דופן בבית זה. לעומת כולם יש לו לג'ייקוב, אבי האם, ה"מהפכן" החי מפי מרקס וישעיהו, מנוחתם עדן, הרבה מליצה וגם קצת כסף שחסך בביטוח והקדישו לנכדו החביב, ראלף, הנוטה לקבל שיטתו ולהאמין במהפכה. וכיוון שאין עושים ביזנס בלי כסף, וג'ייקוב המהפכן הזקן הוא היחידי שחי עוד באמונתו ומאמין בביזנס זה, הריהו משאיר לראלף המהפכן הצעיר שלושת אלפים דולר, וכדי להחיש את המהפכה, הוא קופץ מן הגג ומבטיח את ה"ביטוח".

והוא אשר אמר, בשם ישעיהו, הקיצו ורננו שוכני עפר.

וראלף אשר אמר, בשם ג'ייקוב, הקיצו ורננו שוכני עפר.

וקליפורד אודטס אמר לשניהם שיאמרו – הקיצו ורננו שוכני עפר.

והצופה מה הוא אומר? הוא היה אומר (לו האזינו לו): אל תקיצו ואל תרננו – יקיצה שכזאת ורננה שכזאת...

זה המחזה וזו הצגתו. אף נראה שאין היא יכולה להיות אחרת. הבחירה מחייבת. קטנותו של המחזה אינה מניחה לעוסקים בו לעלות ולהתעלות.

והמחזה הוא קטן במהותו. זהו "ריאליזם" "כמו בחיים". וההצגה, של גרשון פלוטקין, הלכה אחרי המחזה אף היא: כמו בחיים. תצלומה של משפחה שחיה כך את חייה.

"כמו בחיים" – ודאי, ייתכן וייתכן שבסי ברגר מן המחזה היא "בדיוק" בסי ברגר מרחוב כך וכך, וכמוה כן שאר בני ביתה. אלא שאם כך הדבר, מוטב לבקרה בביתה ולראותה שם. הן גם בסי ברגר מכשירה את עצמה קצת כשהיא הולכת לתיאטרון, ואין היא שם "כמו בחיים", אפילו כשאין היא אלא יושבת באולם. אין הבמה, ככל אמנות ראויה לשמה, נותנת תמונות "כמו בחיים".

האמנות יוצרת חיים, כיוצר הכול, כביכול, בצלמה ובדמותה. אמנות שאין בידה ליצור בצלם ובדמות, אלא מצלמת אותם ככל הבא לידה, אינה ראויה לשמה.

מתוך "דבר", 3.10.1955