מחזה זה הוצג בשם:"עיר המחר", בתיאטרון האהל בשנת 1945

בימוי – מ. הלוי

תרגום – נתן אלתרמן

בכל דור ודור הוא קיים ועומד בשער: הסופר הלוחם. הסופר העושה את כשרון היוצר שבו נשק מלחמה למלחמת הדור, תחת לעשות את חיי הדור חומר בידי היוצר.

אין הוא מתיימר לבוא במקום הסופרים שעיקרם ב"יצירה לשמה", אלא הוא עומד במקומו: בשער בת רבים. הבעיות שהוא עוסק בהן הן בעיות הכלל, והדמויות שהוא מעלה אף הן בבחינת פרט שיצא ללמד על הכלל.

הסופר הלוחם אינו מטבל את החיים במעיינותיה הזכים של הספרות, אלא הוא מטלטל את הספרות טלטלה עזה לתוך זרמיהם הדלוחים של החיים ומשליך עליה את יהבם: היא חייבת לטהרם, לרסנם ולכוונם.

מקומו בספרות אינו איתן: האסתטיים מפקפקים ב"כשרות כוחו", אנשי המעשה מפחדים מפני כושר כוחו. הוא מצוי על הגבול: בין הספרות והחיים.

אכן, לא כל סופר היה סופר גדול, אבל כל סופר גדול היה גם סופר לוחם. ואפילו לא רצה במלחמה, אנוס היה על פי המעשה. הדוגמה המובהקת לכך בתקופתנו: תומאס מאן.

הסופר הלוחם של זמננו הוא הסופר האנגלי ג'.ב. פריסטלי.

פריסטלי קרא למחזהו זה בשם:"ויבואו אל העיר".

איזוהי העיר? אין פריסטלי פורש בשם קונקרטי-גיאוגרפי, אבל פיליפה, בת הליידי לוקספילד, הנפרדת לעולמים מאמה כדי שתוכל להישאר בעיר הזאת, קוראת בקול:"עיר ממש!"

המחבר מתחיל, לכאורה, בדרך הפנטסטיקה ה- ה. ג'. וולסית, בספרו "בני אדם כאלים": בכוח "פנצ'ר" בטבע נזרקים בני אדם ממקומותיהם הקבועים אל מקום בלתי נודע, ושם מתגלה רצונו של המחבר. אבל הצד השווה שבין פריסטלי לקודמו וולס הוא רק ב"פנצ'ר". שניהם מניחים שאין להימנע ממנו, שהוא פרי הטבע של עולמנו. מכאן ואילך מתבלטים ההבדלים בין פילוסוף הטכנוקרטיה של ראשית המאה העשרים ומלחמת העולם הראשונה, לבין הלוחם הפוליטי של מחצית המאה העשרים ומלחמת העולם השנייה.

וולס מביא את אנשיו לעולם האלוהי באמצעי מדע, המוסברים על ידו בהרחבה בהתפתחות הטכניקה והתבונה. פריסטלי מביא את גיבוריו אל העיר החדשה בדרך מקרה, בלי הסברות יתרות, שכן האחת מספיקה: הקלקול שהיה בדרכיהן של הערים הישנות. וולס מעביר את גיבוריו ואת קוראיו מעולמנו המציאותי לעולם אחר, לעולם שכולו טוב ופנטסטי, בחינת אמונה באגדה. פריסטלי אינו מוציא את גיבוריו וצופיו מעולמנו הריאלי שלנו, הוא רק מעבירנו לעיר אחרת, לעיר חדשה, בתוך אותו העולם שאנו מצויים בו. עיר זו אינה טובה בעיני הכול, אך היא מציאותית.

לא גיבור אחד בא לשם והוא הרואה, מפני שהוא זכה לכך בחסדו של המחבר, אלא הכול באים לשם, מפני שנאלצו לכך באי חסדים של חיי עצמם.

פריסטלי מביא אל שערי העיר טיפוסים ודמויות מכל המעמדות והחוגים. ליידי לוקספילד וסר ג'ורג', האריסטוקרטיה הפיאודלית שעבר זמנה ולא בטלו קורבנותיה. מר קדוורט, משליטי הסיטי, המנסה להציל את עולמם של הראשונים למען עצמו. גברת סטריטון ובעלה מלקולם, זו אותה זעיר בורגנות הנשארת כל חייה בין דרי מטה, חרף "כבוד" הקשר עם דרי מעלה. גברת בטלי ופיליפה לוקספילד, שתי הנשים העוזבות את הישן מיד עם היגלות החדש; הראשונה, מפני שנמאס לה לחיות חיי עמל, ללא שביב אור, למטה, והשנייה, מפני שנמאס לה לחיות חיי בטלה, ללא שביב אור, למעלה. ולבסוף; ג'ו דינמור ואליס פוסטר, אנשי הפרולטריון. היא, אליס, הרבתה לסבול מהישן ומיעטה לחשוב על החדש, כי לא ידעה על קיומו ולא האמינה בו. אולם מרגע שנוכחה לדעת שהוא קיים, לא חישבה חשבונות רבים ובאה אליו, אל העיר החדשה. הוא, ג'ו, הרבה לסבול ולחשוב גם יחד, וכגודל הסבל כן רבו מחשבותיו והן, המחשבות המרובות, מפריעות לו גם עתה לבוא אל העיר החדשה... קשה לו להתגבר על ההיסוסים ובעיקר, על הפחד מפני האכזבות, שימי הסבל בערים הישנות לימדוהו.

אליס הנלהבת אומרת לג'ו המחושב, בפשטות: "אתה עומד בפני עיר הפלאות ומנדנד בראשך הטיפשי: "אין לדעת עדיין מהי ואיזוהי לאמיתו של דבר..." והנך ממשיך בדיבוריך הישנים על "דוגמאות מובהקות" של הבורגנות וכולי".

"ובכן?" מפסיק אותה ג'ו.

"ובכן", עונה אליס, "אתה גרוע מה"דוגמאות המובהקות".

וג'ו מתוודה בפני גברת בטלי שכל אסונו הוא בזה שהוא מהפכן ואינו מאמין במהפכה, ומייעץ למר מלקולם, פקיד הבנק, שיצעק, לפחות, בקול רם את מחאותיו נגד מנהל הבנק. יצעק ויוקל לו...

פריסטלי מביא את גיבוריו לדברים פשוטים ומובנים, שכן במחזה פוליטי-ריאליסטי הוא עוסק, שהשתמש למענו באמצעים אוטופיים.

אין ניסים מתרחשים בעיר, אין אידיאלים שמימיים מתגשמים בה. "לסדר חיים כאלה... לעבוד ולהינפש יחדיו בחברות כזאת..." לאליס, זה מספיק בהחלט.

וזה מספיק גם לידידם האמיתי והממשי של אליס וג'ו, לג'. ב. פריסטלי, הסופר-הלוחם.

מתוך "על המשמר", 29.6.1945