המחזה הוצג בתיאטרון הקאמרי בשנת 1946

בימוי – יוסף מילוא

תרגום – לאה גולדברג

בעצם הבחירה במחזה משל פדריקו גרסיה לורקה היה משום העזה ברוכה. התיאטרון הקאמרי בחר במשורר שלא רבים התיאטראות הקופצים עליו, אם כי יצירותיו הוצגו על במות חשובות בארצו ומחוצה לה, אף נחלו הצלחה.

המשורר הספרדי לורקה היה ליריקן דרמטי, והיסוד הלירי, שהוא השולט בכל מחזותיו, נוטל בהרבה או במעט מעוקצו של היסוד הדרמטי- תיאטרלי הרגיל. הצופה בתיאטרונו של לורקה לא זו בלבד שהוא מאזין לדברי שירה בעת שבתו בתיאטרון, בדומה לצופה בתיאטרונו של ראסין, למשל, אלא יתר על כן; כמוהו כקורא בספר שירה המוקרא לפניו בעזרת משחק, מוסיקה וציור. הוא קורא ולא מאזין בלבד, שכן נמשך הנהו אחר המשורר אל מחוץ למפורש בדיבור ובתנועה הריאליסטיים עד מאוד, לתוך עולם של סמלים ודימויים שהלירי-ריאלי והדרמטי-סימבולי נאחזים זה בזה והם מעשירים ומגוונים את מוטיב הקבע שלו: האהבה והמוות.

אין זו מעלה יתרה לתיאטרון לגבי הצופה הרגיל, ועל כן יש בבחירה כזאת משום העזה ברוכה. יש בה משהו הנותן טעם לתיאטרון של צעירים, שהזכות לקיומו העצמאי קשורה בהרבה ברצון לקיום עצמי.

אשר לפדריקו גרסיה לורקה עצמו - יתכן מאוד שהמחזה הזה הנהו ההישג השלם ביותר בדרך בה הלך. הפשטות העממית והסימבוליזם הפייטני מתאחדים כאן כדי אחדות מוחלטת ונעשים חטיבה אמנותית אחת.

ניסיון זה של יצירה לירית-עממית, לירית- טהורה ועממית-נאיבית, כמו מושתתת על ההנחה: שירה אינה עניין של רגעי שגב בחיים, החיים הם שירה; המשורר רואה אותם כך והעם חי אותם כך.

ראייתו השירית של הפייטן מן המוסכמות היא ואין מתווכחים עליה, אך האומנם חי העם כך?

וכן הוא!

העם רואה את תכנה המופלא של השירה כעיקר ואת צורתה הנאה כבת לוויה. העם מאמין באמיתה של השירה, לא מתוך תמימות סתם, כי אם מתוך האמונה ש"יכול להיות כמו בשיר". בכיסופיו של העם ליפה הריהו נהנה מיפי החרוז והחיזיון, אך אין הוא מוותר על האמת שביפי התוכן.

"עזה כמוות אהבה"  - המשל הסמלי בפי המשורר הנהו, ומשל ריאלי בלב העם.

אהבה עד מוות ועד בכלל ומוות למן האהבה ורק למענה, זה חוט השני בשירת ספרד למן מיגואל סרוונטס איש למנשא ועד גרסיה לורקה איש גרנדה, הוא חוט השני ב"חתונת הדמים".

יוסף פאסובסקי (מילוא), מנהל התיאטרון הקאמרי, ראה את תכונותיו המיוחדות של מחזה לורקה, שהן מחייבות גישה אמנותית מיוחדת וצירף אל הבמאי יוסף פאסובסקי שלושה שותפים גדולים – המשוררת לאה גולדברג, הצייר מרסל יאנקו והמוסיקאי פרנק פולק, וההצגה נהנתה מפריה ושבעה מטובה של השותפות הזאת.

הליריקנית לאה גולדברג שרה בעברית את שירתו הדרמטית-לירית של המשורר הספרדי בלשון במה פיוטית ומדויקת גם יחד, יפה בניבה ונוחה להיקלט. השיר שבמחזה בא, לשחקנים ולקהל, מפיה של לאה גולדברג.

מרסל יאנקו, הצייר בעל השם באמנות המודרניסטית, הופיע לראשונה על במת התיאטרון הארצישראלי בהצגה זו, וכדאי לבוא ולראותה אפילו למענו בלבד. צמצום מתוך שפע רב ניכר בכל קטע מן הקטעים המרובים, בצבע ובחומר ובאור, שיד אדריכלית בטוחה ואמונה עלי הכרת חוק ותחושת טעם, ליכדה אותם לתבנית שלמה ומושלמת.

מרסל יאנקו הנחית בהופעתו זו מהלומת שכנוע למתנגדים סתם למודרניזם, למתנגדים מתוך הרגל, אך עוד יותר מזה לימד לקח את המודרניסטים סתם, מודרניסטים מתוך "פרינציפ".

המוסיקה של פרנק פולק, אם כי חסר היה בה אודם הדם שב"חתונת הדמים", הנעימה במאוד את ההצגה; אומנם לא דם היה בה אלא יין, אך המזג היה טעים ומתואם.

השותף הרביעי, הבמאי יוסף פאסובסקי (מילוא), הושפע לטובה מן המחזה הטוב ומן השותפות הטובה. הוא ריסן את משחקיות הבימוי שלו והעלה את כוחות המשחק שבשחקנים, אם כי, לדידי, עשה משגה בנקטו בשיטת הריסון הדרמטי שעה שהדרמה הלירית של לורקה אינה מחייבת אלא את זיקוקו בלבד.

הפעם נתבעו שחקני התיאטרון הקאמרי לשחק את משחקם הם ולא לשמש כלי משחק בידי הבימוי, ובזה הוכיחו, רובם ככולם, את יכולתם התיאטרלית, אם במגולה לחלוטין ואם במסותר עדנה ומבטיח לעתיד לבוא.

רוזה ליכטנשטיין עיצבה בכוח פנימי רב את האישה שבעלה ובניה נלקחו ממנה בכוח זרועם של בני משפחת האויבים, אבל היא שיקעה עצמה כל כך בעולמה המובדל מן העולם הכללי עד שרופתה דמות האם, והן היא העיקר במחזה. כל שיחה עם בנה או עם אבי הכלה נתנה בצורת מונולוג של טרגדיה קלאסית בלי שים לב לאופיין הדו שיחי, השירי העממי, של השתפכויותיה.

את כתר ההצלחה נטלו הפעם לידן השחקניות הצעירות: חנה סוקניק (מרון), ובתיה לנצט.

בתיה לנצט גילתה יכולת של כשרון דרמטי. המונולוגים שלה שפעו חמימות של סערת תום צעיר וכנה, ויפה הייתה, יפה מאוד.

חנה סוקניק (מרון) שרטטה בטעם וביכולת את תפקיד אשת לאונרדו הסובלת והגאה, האוהבת והמכירה את גורלה וגורל אהבתה; לא רחמים עוררה אלא השתתפות בגורל זה.

שאלוני: מה ראיתי על כך "לשנות את דעתי" על התיאטרון הקאמרי?

תשובתי היא:

א) דעת המבקר מותנית, לדידי, בהצגה ולא בתיאטרון.

ב) ואשר להצגת "חתונת הדמים", אין הבדל ביני לבין האחרים אלא בזה: הם אומרים, שכרה של המחצית הראשונה יצא בהפסדה של השנייה, ואילו אני אומר: הפסדה של המחצית השנייה יצא בשכרה של הראשונה, שגילתה יכולת וראשית – צעד אל היפה והטוב.

מתוך" דבר השבוע", 16.8.1946