המחזה הוצג בתיאטרון הקאמרי בשנת 1952

בימוי – יוסף מילוא

תרגום – יעקב אורלנד

"יוהאנה הקדושה" היא הדמות הגדולה שמצא בהיסטוריה גורג' ברנרד שאו, לפי מידת הגדולה והגדלות שהוא בחר וקבע לעצמו. גדולה וגדלות אינן נמדדות לפי מידותיהן המקובלות בין הבריות, דהיינו מידות יחסיות, אלא מידה אחרת להן, מידה מוחלטת, מידת הגדולה והגדלות שבתוך האדם, בהרגשתו, בהכרתו.

"יוהאנה הקדושה" אינה ניתנת להשוואה. שאו מבדיל, בהקדמתו, הבדלה גמורה בינה לבין הוס או לותר. היא אחרת. גדולתה אינה במעשיה, לא בשדה הקרב ולא בדת, ולפי שאו יראה הכנסייה מפני דתיותה יותר מאשר מפני צבאיותה – אלא בהרגשתה ובהכרתה העצמית. המעשים אשר היא עושה הם נשירת הפרי שאילנו יונק מלשדי עצמו.

ואם נזכור את הדגשתו של שאו, שאין להבין את יוהאנה מבלי להבין את תקופתה, נבין אנחנו את קשיי הגדולה שנטל לעצמו התיאטרון הקאמרי בהחליטו להציג את "יוהאנה הקדושה" (בשמה השני, ז'אן ד'ארק) .

הקאמרי לא רק התגבר על הקשיים אלא ניצח אותם ובניצחונו נפתח פרק חדש ומזהיר בתיאטרון הישראלי.

מובן שראש וראשון הוא הבמאי יוסף מילוא, המנצח על המלאכה והוא מנצח הניצחון.

בינויה של ההצגה על יסודותיו האיתנים של המחזה תוך הכרה בטוחה בחירותו הארכיטקטונית של הבונה השיג הרמוניה בין המסד לבין הטפחות. מלכותו הרעיונית של המחבר לא נפגעה כמלוא נימה ממלכותו הראוותית של הבמאי. אדרבה, רעיונותיו של שאו הובנו ביתר בהירות על ידי ראוותיו של מילוא.

התנגשות טרגית בין יחיד וחברה – גורלו של כל יחיד המוצא עוז בנפשו להישאר יחיד גם בתוך החברה – תוך לבטים נפשיים בליבו של היחיד וחיכוכים פוליטיים בראשה של החברה. עיקר זה שב"ז'אן ד'ארק" הובלט בידי יוסף מילוא הבלטה שאו'אית, כלומר, זימון אפשרות לכל צד להגיד ולהוכיח את שלו בשלמות. הדרמה נעשית טרגדיה במפגש זה, שאין בו כל אפשרות של עקיפה וההתנגשות היא הכרחית מטבע הדברים. וכיוון ששני הצדדים חזקים בצדקתם –זה בצדק של צדקת החברה וזה בצדק של אמת היחיד – נכון הניצחון לשני הצדדים גם יחד, וחלוקתו אינה אלא עניין של זמן, מי במוקדם ומי במאוחר.

שאו נתן חיים דרמטיים לפרדוקס ההיסטורי: יוהאנה הכופרת – יוהאנה הקדושה, והבמאי שלנו, יוסף מילוא, קרם על חיים דרמטיים- רוחניים אלה עור וגידים של בימתיות גופנית, ראווה לעיניים. יוסף מילוא עשה גדולות בכל המחזה והגדיל לעשות באפילוג.

סכנת האפילוג גדולה ביותר ב"יוהאנה הקדושה" . הדמויות כבר עשו את שלהן ועתה אין להן אלא לקיים חובה שהמחבר הטיל עליהן ולחוות את דעתו על התמורה שחלה בכנסייה ביחסה לגיבורת מחזהו. התפקידים שהיו במערכותיו של המחזה בשר ודם הם באפילוג נייר ודיו לשימושו הרעיוני של ברנרד שאו. יוסף מילוא עשה את הנייר ודיו שוב לבשר ודם. הוא חזר והעלה את האפילוג לרמתו הרוחנית של שאו.

יוסף מילוא – המנצח.

והניצחון - אורנה פורת.

היש דפוס ותבנית ליוהאנה הקדושה, לזו של ברנרד שאו?

הן כל גדולתה בעצמיותה, במידות ההחלט שבקרבה ולא במידות היחס בינה ובין אחרים.

איזוהי ז'אן ד'ארק הנכונה?

מעתה קיימת, בעיני, ז'אן ד'ארק של אורנה פורת.

ז'אן ד'ארק זו של אורנה פורת, שיחפותה האכזרית אינה מסתירה מעיני את אצילותה הנפשית; זו שרגליה הקלות רצות אל המפקד בתמימות של משובה, כביכול, וצליל קולה ומבט עיניה מעידים מיד כי נגעה בה יד אלוהים; זו שבהחליפה לבושה – אישה בשמלת גבר – אין מתחלפת, מהותה; זו שפנימיותה ניכרת כל כך בחיצוניותה, עד שאין בידי חיצוניותה לשנות משהו בפנימיותה, בקיצור – ז'אן ד'ארק של אורנה פורת.

אינני יודע את סודות המעבדה של אורנה פורת עם יוסף מילוא, הבמאי שלה, בעבודה על תפקיד זה. אינני יודע אם ניסתה אורנה פורת להיכנס אל תוך ז'אן ד'ארק, אך דומה אני שלאחר ניסיונות מרובים מסוג זה החליטה לעשות עוד ניסיון אחד: לפתוח בפני ז'אן ד'ארק את הפתח לאורנה פורת, והוא שהצליח והביא את ההצלחה לשתיהן. ז'אן ד'ארק מצאה לה רווחה באורנה פורת. לא עוד צריכה הייתה לעשות "מאמצים" להיראות חזקה וגברית או בעלת נס ומופת, היא סמכה על אורנה פורת, שטבעיותה וליריותה יצרו חוזק וגבורה ממין מיוחד.

ז'אן ד'ארק הצליחה.

על נקלה הטתה את לב המפקד דה- בודריקור, משראה אותה כמות שהיא, כמו שהייתה בהצגה זו.

בשום שכל השיגה שליטה בחצר המלכות ואפילו, על ה"דופין", שבפירושו המקורי של מילוא לא קל היה להשתלט עליו.

בתבונה דקה משכה עימה את דינוא. בתחושת הטרגי הממשמש ובא ניסתה לחזור לביתה לאחר ההכתרה. היא הגיעה לשיאים של טרגדיה, לבטי היחיד בחברה, תקוותו הקלושה להיחלץ מן המיצר הגורלי והחלטתו הגדולה והאחרונה לשאת בעול הפנימי החזק מכל עול חיצוני.

ומופלאה בשקטה הייתה באפילוג, בפגישתה המחודשת עם בני זמנה, המוכיחה לה שלא נתחדש כלום מאז, ואין לו ליחיד אלא גורל יחידותו.

זו הייתה הז'אן ד'ארק שהופיעה לנגד עיני עכשיו, ומעכשיו היא הז'אן ד'ארק שלי.

בצלמה ובדמותה של אורנה פורת, מן התיאטרון הקאמרי בתל אביב, סמוך לימי החנוכה שנת תשי"ג, סוף שנת אלף תשע- מאות חמישים ושתיים, לפי הספירה המקובלת על יוהאנה הקדושה.

מתוך "דבר", 2.1.1953