המחזה הוצג בתיאטרון הקאמרי בשנת 1955

בימוי – שמואל בונים

תרגום – רפאל אליעז

את מחזהו של ריצ'ארד נאש, "מוריד הגשם", אפשר לכנות '"העושה נפלאות" נוסח ברודווי'. שניהם, העושה נפלאות של י.ל. פרץ וביל סקארבק של ריצ'ארד נאש, הופיעו כשכלו כל הקיצין – בליל הסדר היה ביתו של חיים-יונה ריק מכל דבר מאכל וביום בצורת היה בית ה.ס. קארו בכל רע, ושניהם, העושה נפלאות וביל סקארבק, באו להציל ברגע האחרון ממש.

עד כאן – הצד השווה.

אלא שהעושה נפלאות אומר ועושה ומסתלק, ואילו ביל סקארבק, "מוריד הגשם", אומר ואינו עושה ואינו מסתלק, עד שמסלקים אותו.

ועוד: העושה נפלאות מופיע באורח פלא ונעלם באורח פלא – י.ל.פרץ, יוצרו, מספר מעשייה, שאינה מתקבלת על הדעת אם אין בה דמיון. ואילו ביל סקארבק מופיע בדרך הטבע ומסולק בדרך החוק, ונאש, המחבר, מנסה לעשות מן המעשייה סיפור שהדעת והדמיון משתפים בו פעולה תיאטרלית.

ואף זו: העושה נפלאות יש בידו לתת ניסים מלוא החופניים, מבלי לבקש לעצמו דבר, שכן אין לו צורך במאומה לעצמו, ואילו "מוריד הגשם", שנתינתו ספק, נטילתו ודאי... אין הוא מתחיל עד שאין משלשלים לכיסו מאה דולר כמפרעה.

נפלאות ללא תנאי לעומת נסים בתנאי של מאה דולר.

אכן, הנה כל ההבדל בין ווהלין לברודווי.

הרומנטיקה של י.ל. פרץ נראית היום קומית, ואילו ריצ'ארד נאש כתב קומדיה רומנטית.

הקומדיה הרומנטית "מוריד הגשם" המוצגת עתה בתיאטרון הקאמרי, חביבה ומתקבלת על הדעת והדמיון כאחד.

ניצוץ "ווהלינאי" שבנשמת הבמאי, שמואל בונים, האיר באור משלו את מעשה הסיפור של ברודווי. על דרי הבית של ריצ'ארד נאש, שנפתוליהם וסיבוכיהם כה ברורים ומובנים, הצליח הבמאי להשרות משהו של רז, משהו שאינו ברור כל כך, לא להם ולא לצופה בהם, וזה מברר את הנעשה על הבמה ומאפשרו.

אוירה של כיסופים שהנגלה בהם אינו מפריע לראות משהו נסתר, יותר מן הנראה לעין, נוצרה על ידי הבמאי בונים על ידי קיטועי נעימה של דיבורים, על ידי גיווני קול המדברים, על ידי הפסקות פתע באתנחתאות צופנות משמעות, כביכול, ועל ידי מסגורם של כל אלה במסגרת של פשטות וטבעיות נוגעות ללב.

בימוי "קאמרי" במובנה הנכון של מילה זו עשה את ההצגה לשובת לב. תרגומו של המחזה בידי רפאל אליעז סייע לא במעט ליצירת אוירה זו, שחפץ בה הבמאי: רכות ניב ודקות לשון בדרך הפשטות של דיבור בימתי עשו את הדיאלוגים טבעיים ביותר ומעוררי אמונה.

הצגה מעולה.

מעשה ידי הבמאי והשחקנים – עם בתיה לנצט בראש ובעיקר.

בתיה לנצט המתבלטת תמיד בהופעתה הבימתית התבלטה הפעם, באורח מפתיע, כמעט, ולא לעומת האחרים אלא לגבי עצמה, במשחקה הבימתי. היא הכניסה לתפקיד ליזי אותו גרגיר טרגי-אנושי-נשי, שרק בעבורו בלבד יש טעם להוסיף ל"קומדיה" את המילה "רומנטית". תבונת לב גדולה האצילה השחקנית לנערת בית קארי ויצרה בכך את המרכז הטבעי לבית אשר על הבמה וכל המתרחש בו: למען ליזי כזאת, נבונה וחלומה, סובלת ומאופקת, צמאת אהבה ורתועת-חיים, למען ליזי זו של בתיה לנצט כדאי לעשות את כל מה שעשו משה חורגל, בתפקיד האב, ה.ס. קארי, במתינותו המפוכחת ועמנואל בן עמוס, בתפקיד הבן נוח, ברתיחותו הלוהטת, יצחק שילה, בתפקיד ביל סקארבק, בעל הנס במאה-דולר, שהשכיל להמחיש בנועם-חן את שני האלמנטים, שבתקופת ברודווי אין סתירה ביניהם, ונתן כוגן, בתפקיד סגן השריף, בעיקשותו המשמשת מסווה לרכות לב ולטוב לב, וכן השחקן הצעיר יוסף צור, בתפקיד ג'ים קארי, שחקן המחייה בדיבורו גם את הנפשות שאינן נמצאות על הבימה.

מתוך "הדור", 1.7.1955