המחזה הוצג בתיאטרון הבימה בשנת 1939

בימוי – ברוך צ'מרינסקי

תרגום – מ. ז. וולפובסקי

מי האיש? כל איש באשר יהי? – אדם!

כזו הייתה תשובתו של המשורר והדרמטורג ה. לייויק משך שנים רבות; עשרות בשנים. זו הייתה אמונתו.

בטרם כל ובתוך כל לבוש לאומי או מעמדי, שכבתי או דתי, קיים אדם הנושא את גורלו הטרגי ונאבק בו, אדם המפרפר בין חיים ומוות, הנאחז בסבך החיים אגב צעידה בטוחה ואכזרית ומהירה לקראת המוות. על כן ירוחם (לא סליחה וכפרה, אלא רחמים!) כל אדם באשר הוא, כי בטרם כל ובתוך כל לבוש של איש יהודי או איש מהפכה או איש האינקביזיציה, קיים אדם. לא יותר, כי זה הכול.

באמונה זו ניסה לחיות איש אחד, פרופסור שלינג, שלבושו הלאומי נשר מעליו (הוא לא פשט אותו, מעצמו נשר הלבוש) אי שם בגטו היהודי שעזבהו לעולמים... פרופסור שלינג לא המיר את לבושו הישן בלבוש חדש, הוא ניסה להסתפק בעלה תאנה של אי לבושיות ליברלית. במצב זה של "נודיזם" לאומי, של עירום ליברלי, החזיק גם את ילדיו, בנו יחידו הער והעליז, הצועד ברגלי ספורטאי לחיים, ובתו יחידתו, הערה והעצובה, היושבת שתוקת רגלים בכסא נוע וכמהה לחיים.

כעשרים שנה חיו חיים "רק אדמיים" אלה פרופסור שלינג ומשפחתו, ואף אחותו וידידו הרופא, שלא יכלו להתרגל למצב זה של אי לבושיות, החזיקו בניסיון למענו.

כעשרים שנה חי הפרופסור שלינג חיי "רק אדם". במקרה היו אלה חיים של "רק אדם" גרמני. הוא עבד עבודה כלל אנושית, עבודת המדע, ברם, לבושה החיצוני היה במקרהגרמני. הוא חינך את ילדיו לחיים כלל אנושיים, חיי חופש ליברליים, ברם, לבושו החיצוני של החינוך היה במקרה גרמני. פרופסור שלינג הסתגל, אף כי לא השלים, ללבושים החיצוניים כל עוד לא הוכשר הדור להבין, שפנים אדם עיקר ולא לבוש העם או הגזע או הדת. פרופסור שלינג לא השלים עם כל זה, אסור לו להשלים, כי כל בניינו נהרס מתוך השלמה כזאת, אולם הוא גם לא נלחם. מלחמה עניין היא לאיש הלבוש החיצוני ולא לאיש הפנים אנושי, לאיש-אדם. וכשהתחוללה קטסטרופה (אין המדע מזדעזע מקטסטרופות, הוא חוקר אותן) ומקץ עשרים שנה נטרפה דעתם של בעלי הלבוש הגרמני (טירוף דעת, אף קולקטיבי, מקרה קליני הוא!) "עזב" פרופסור שלינג את גרמניה וברח לאמריקה, מוכן ומזומן ללבוש ולהלביש את ילדיו לבוש אחר, לבוש אנגלי-אמריקאי, על מנת להמשיך בעיקר, בחיי "רק אדם".

ודווקא שם, ב"עולם החדש" שנועד מטבע ברייתו, כקיבוץ בני אדם בעלי לבושים שונים, לקלוט בכור ההיתוך ולהמיס המסה כימית אחרונה איש-אדם כפרופסור שלינג, דווקא שם הופיעה שאלת ה"לבוש" כשאלה גורלית, שאין מנוס ואין מפלט ממנה. "מי האיש"? מבקש לדעת האמריקאי ומחפש תשובה לכך בספר האינפורמציה המופיע מידי שנה בשם זה ומוצא בו, כי פלוני ואלמוני, הסופר, המלומד, הספורטאי, המדינאי, השחקן, התעשיין, הרקדן, הוא: איש סתם, או... איש יהודי.

פרופסור שלינג קורא, זועק: מי יצילני? איש לא יצילהו, כי מספרו הדרמטי ה. לייויק יודע, שאין להיחלץ מגורל זה. לא באירופה המטורפת ואף לא באמריקה "צלולת הדעת". אם כי יש בידי כל אדם להיות רק-אדם, לפחות, באמריקה הרי אין הדבר כן באיש יהודי: יהיה מי שיהיה, יהודי הוא. זהו גורלו ואין נחלצים מידי הגורל.

גיבורי לייויק נאבקו תמיד בגורל והכרה טרגית ליוותה אותם, כי לא יוכלו לו. הגורל, שכל גיבורי לייויק נתקלו בו, נתנגשו בו, היה תמיד גורל כל אדם – המוות. המוות המרחף מעל לכל גורלות סוציאליים ומסיבתיים, כי הם כולם בני חלוף ואילו הוא, המוות, לנצח יהיה ולתמיד, ללא כל הפסקה, ללא כל מנוחה. הגיבור החדש של לייויק, פרופסור שלינג, יאבק ולא יוכל אף הוא לגורלו, הוא הגורל היהודי. אף גורל זה אינו בן חלוף, אין לברוח מפניו; כאלוהי יונה הוא ירדוף אחריו לכל תרשיש, אם זוהי ברלין בגרמניה או חוילה שקטה באמריקה, ויוציאהו ממעי כל דג, אם אוניברסיטה לאומית באירופה ואם מדע חופשי באמריקה, ובעל כורחו יחזירהו למקומו.

חדשים הם הדברים? לא ולא. ישנים נושנים. הויכוח הבלתי פוסק בין איש יהודי ואיש-אדם. והרי לייויק אינו מטפל בויכוח זה, גיבורו אינו בשטח זה. פרופסור שלינג אינו מטיף להתבוללות, הוא אינו נציג אידיאולוגיה של טמיעה. מטיפי ההתבוללות הרי "צד" הם במלחמות היהודים, ואילו פרופסור שלינג אינו "צד". הוא יחיד שנצטדד והלך לו; אחד שניסה להציל את נפשו ונפש ילדיו מחמת גורלו, כי מחיר יקר שילם לאותו גורל, לאותה גורליות הלבוש שנשר ממנו אי שם: את אשת נעוריו שיכל, בפרעות אוקראינה נפלה. והוא מאמין, כי האחת אשר בידו לעשות לזכרה הריהי הצלת ילדיה-ילדיהם מגורל זה.

המותר? המותר לברוח ולעזוב?

פה, בביתו של פרופסור שלינג, אין מקום לשאלה זו, כי הבת, עדות הקורבן החיה והמשוועת לחיים, מזכירה יום יום, רגע רגע לאביה את דבר גורלו, ומחזקת אותו ברצונו לברוח מפניו ולשחרר ממנו את בנו יחידו, שנשאר בריא ושלם. היא, הבת, בעלת המום, חשה בטמיר האופף את ביתם, התלוי מעל ראשיהם, והיא, הנמצאת מחוץ לכלל בני האדם הבריאים, בני האדם סתם, מרגישה כי כל ביתם נמצא מחוץ לכלל הבתים הבריאים, הבתים סתם.

לא "המותר"? אלא "האפשר"? - זוהי השאלה.

אי אפשר! הנה התשובה הבהירה והפשוטה הניתנת לבורח מגרמניה במקום מקלטו החדש, באמריקה, בבהירות ובפשטות של ארץ זו.

בסופו של המחזה אחותו של פרופסור שלינג, וידידו הרופא ובתו, מזכרת הקורבן, כולם שתו עליו, להחזירו, להלבישו את הלבוש שנשר ממנו, להוציא אותו מרשות היחיד של ביתו הפרטי ולהעבירו שוב לרשות הרבים של הכלל. ודעת הציבור? - הרפרטואר שמח להזדמנות ועושה "מטעמים".

המותר? – לא. האפשר? - וברור מאוד: אי אפשר. ועל כן, הסוף הטוב לפרופסור שלינג, השבת לב אבות על בניהם, רע הוא למחזה. אין כל צידוק אמנותי ואין כל צורך אמנותי להשאיר את פרופסור שלינג בחיי אדם ולהשיבו לחיי יהודי. מעשהו של פרופסור שלינג היה ניסיון שנכשל וכישלון מוחלט זה צפוי היה, והכרחי, מבחינה אמנותית, למנסהו.

מידת הרחמים עברה כאן על המידה. רק כאן, במקום זה, בסופו של המחזה הטרגי, ההיאבקותי, הגורלי, הלייויקי, שניסה למצוא ביטוי חדש, אחד ביסודו מ"פרופסור מנהיים" ומ"ארבעה דורות", לקטסטרופה היהודית ולטירוף הדעת הגרמני – שאינו מקרה קליני בלבד.

מתוך "במה" כ"ג, 1939