המחזה הוצג בתיאטרון הקאמרי בשנת 47 19

בימוי – יוסף מילוא

תרגום – דן בן אמוץ

המחברת האמריקנית אלזה שלי, העלתה על הבמה מחזה, שנושאו אינו חדש, אבל, בעוונותיה הרבים של החברה, אין הוא מתיישן וגם לא יתיישן במהרה, כנראה... העזובה בנוער: הנוער החוטא באשר מחטיאים אותו, והוא נושא בעוונו שעה שמחטיאיו רוחצים בניקיון כפיים. ולא זו אף זו: המחזה, שהוא, לכאורה, אמריקני מובהק, אין מקומו במקום כתיבתו בלבד: כל מקום – מקומו, ומקומנו אנו איננו, למגינת ליבנו, מן האחרונים במעלה... ועוד: אם כי זמן המחזה הוא זמן המלחמה, אין שעתו מצומצמת. בקיצור: מחזה אקטואלי הן מבחינת הזמן והן מבחינת המקום.

המעשה בנערה אליזבת קולינס, "נערת הפקר", שבשנה החמש-עשרה לחייה הושלכה לעמקי השפל של החברה והאדם בלי לשער את עומק שפלותם, הנהו מעשה בכל יום ובכל מקום. הרוצה לדעת את הנעשה באמת מסביבו, יודע ומכיר מעשים כגון זה האמריקני ודומים לו גם בתל אביב ובכל ערי ארצנו ואפילו במושבותיה. אלזה שלי עוררה, אפוא, מחדש בעיה, שמין הדין לעסוק בה ולעסוק בה עד שתמצא את פתרונה.

אבל... כאן מתחילה פעולתו של הייחוד האמריקני במחזה שנושאו כללי: לא זו בלבד שהמחברת אינה מציעה גם אינה מבקשת פתרון, אלא שבהעלותה מוטיב סוציאלי מובהק אין היא מנסה לרדת לעומקו הסוציאלי ולחשוף את שורשיו. היא מתלבטת בין ענפי צמרתו של הנושא, מקפצת מבד לבד, ומדי התקרבה אל מקומות הריקבון בגזעו, נחפזת להסתלק מהם ולמשוך אחריה את הצופה, שכן לבטיה הם, אומנם, לבטי-חן של ידיעת הבמה והקהל, כיד המחזאים האמריקניים המאומנת.

היקף הבעיה מצטמצם על ידי המחזתה הנטורליסטית-רפורטז'ית, שכן נטורליזם רפורטז'י פירושו: כיסוייה של אמת אחת וגדולה, באמיתות קטנות ורבות. במקום חישוף המידות, בא מחשוף לפי מידה. המחזה כשלעצמו, עם כל חריפות נושאו וחשיבותו, אינו אלא אחד מיני רבים, לפי כושר קיבולה של ברודווי. אולם דווקא על ידו נתגלגלה זכות לתיאטרון הקאמרי, ובזכותו של זה זכה גם המחזה.

בית המשפט על אולם התיאטרון הנהו אחד הדברים הבעייתיים ביותר: יהיה מי שיהיה הצד הזוכה במשפט כעין זה, הצד השלישי, התיאטרון עצמו, מפסיד בו כמעט תמיד. ה"עלילה", המתמצית כולה בדיבורים מניחה מעט מן המעט לבמאי ולשחקנים להתגדר בה ולעומת זאת הריהי תובעת שיאים במתחו של הביום ובקצבו של המשחק.

לא במעט סייע להצלחת המחזה בהצגתו תרגומו העברי של דן בן אמוץ. "סלנג" עברי שאינו בא בדרך תרגום, אלא תרגום שנלקח מן הסלנג העברי: איבר מן החי. והרי רק חיותו של סלנג היא המצדיקה את קיומו. דן בן אמוץ הוכיח את חיותו של הסלנג העברי ואפשר לשמוע בעברית את הצברית האמריקנית.

מתוך "על המשמר", 7.11.1947