המחזה הוצג בתיאטרון הקאמרי בשנת 1954

בימוי – שמואל בונים

"מאז שנגמרה המלחמה", אומר קזבלן, גיבורו הראשי של המחזה הישראלי החדש,"אני שותק את זה. אני מוכרח לצעוק את זה!"

יגאל מוסינזון הביא את הקהל לידי שמיעת צעקתו זו של קזבלן, שלכאורה אינה "מרעישה עולמות", הרי עניינה איננו אלא "שתיית תה", אבל זה עניין העלול להרעיש את עולמנו.

גיבורו של מוסינזון, המרוקני סימנטוב, המכונה "קזבלן", טוען-צועק כנגד החברים שלו טענה-צעקה קטנה, לכאורה, זו הטענה בעניין שתיית תה: מפני מה אלה החברים עצמם, ששכב עמם יחד בחפירות, שבנו יחד מולדת חדשה, מפני מה לא הזמין אותו איש מהם, לאחר המלחמה, אל ביתו לשמוע נגינת פטפון, לשתות תה?

"אף אחד לא הזמין! קזבלן מת! פיני! קזבלן היה טוב בשביל לפוצץ גדרות תייל, להסתער, להוציא פצועים, אבל קזבלן לא טוב בשביל לשתות תה בחברה הגונה!" זו הצעקה שאפילו אם היא "מושתקת", אף בעוד היא מושתקת, מתגלגלים גלי הדיה בהיקף רחב רחב בארצנו.

ויגאל מוסינזון הצליח להחדירה לאוזניים, אף לאוזני "כל החברים". העזתו עמדה לו והוא קרא לדברים בשמם הפשוט והמדויק.

הוא לא כתב דרמה במובנה הספרותי-תיאורטי של מילה זו, אבל הוא כתב "מחזה מן החיים" והצליח לעשותו גם מחזה ולתאר בו את החיים.

נגיד גלויות: קזבלן כובש אותנו לא בכוחו הדרמטורגי, אלא בכוח האקטואליות שבו, בדחיפות הבעיה שניתן לה ביטוי. ויגאל מוסינזון הקרים לבעיה זו בשר תיאטרלי חי.

וכיוון שאין הדבר קל, לעשות בעיה אקטואלית ל"גיבור" תיאטרלי, ניכר הקושי בשאר הנפשות שבמחזה. כל מרצו של המחבר כאילו הושקע בדמות אחת זו, בקזבלן, וכל השאר אינם אלא רקע, לא צדדים שכנגד, לא גיבורי משנה, כי אם אך ורק רקע, מעין שושבינים של הגיבור הראשי. בכך חולשת המחזה, אפילו אם רואים אותו מתוך הגישה המוקדמת, שאין לבקש חוקי דרמטורגיה. בכך יש גם משום סכנה, הן למחבר והן לתיאטרון: מחזה הבנוי על גיבור אחד צופן בחובו סכנות להתפתחות הדרמטורגיה בתיאטרון.

אבל אני חוזר ואומר בגלוי: נראה לי שכדאי הדבר. השמעת הצעקה היא חשובה עד כדי כך, שכדאי לא לחכות עד המחזה המושלם.

ואפשר: חולשה מסוג זה שייכת לעצם טיבו של מחזה אקטואלי. השאלה היא, האם יש בכוחו, חרף יסודותיו החלשים, להשיג את מטרתו?

ו"קזבלן" של יגאל מוסינזון בהצגת הקאמרי, ישיג את המטרה: הצעקה תוחדר גם לאוזניים ש"אין מזדמן" להן לשומעה בשום דרך אחרת.

צעקה אנושית עתיקה, שנעשתה צעקה ישראלית חדשה.

מתוך "הדור", 17.9.1954