המחזה הוצג בתיאטרון הבימה בשנת 1947

בימוי – שמעון פינקל

תרגום – יעקב קופליביץ

מה נושאו העיקרי של המחזה?

הרבה תשובות ניתנות לשאלה זו: מעמסת התורשה – "אבות אכלו בוסר ושיניי בנים תקהינה", גבורת האם, המקריבה את עצמה, את גופה ואת נפשה, למען בנה האהוב, נקמתה האכזרית של האמת בנוחיותם של השקרים המוסכמים, צדיק ורע לו (גברת אלווינג ואוסוואלד) ורשע וטוב לו (הקפטן אלווינג לאחר מותו, והנגר אנגסטרנד בחייו), זיווגן של צביעות אגואיסטית וצדקות כנסייתית בכוהן מאנדרס, כל התשובות האלה, וגם נוספות עליהן, נכונות הן בעיקרן, ומשום כך אין גם אחת בהן שתמצה את הנושא כולו.

אפילו אם נניח שהנושא הוא אומנם קיום ה"רוחות", כמפורש בשם המחזה וכמוסבר במאמץ רב, פתאומי וחד פעמי, בתוך המחזה, לא נמצא את מיצויו בכל אלה.

כאן ב"רוחות", נתערבבו התחומים ונתרבו הנושאים ואין הם עוזרים זה לזה ואינם ממצים את עצמם. כל מה שקרה בעולם מאז כתב איבסן את המחזה, ולא רק הפניצילין הומצא מאז... מה כוח יש ב"רוחות" הבית של פרובינציית העולם של שנות השמונים של המאה התשע עשרה?

אלא:

התיאטרון הוא שעמד לו למחזה זה, כלמחזות אחרים של איבסן, והפיח בו רוח חיים והחייהו לזמן מה.

על כל קשייו וסבלותיו של השחקן, ניתן לו גמול אחד, והוא להגשים חלומות. מי שחלום אוסוואלד פגע בו פעם, לא ינוח עד אם יגשימנו. מי שחלמה פעם חלום "גברת אלווינג", תגשימנו. זו דרכם של חולמי התיאטרון. מי יודע אם לא בדרך זו באו ה"רוחות" גם אלינו, ואנחנו הולכים אצלם בדרך הפוכה ממנה – למען הגשם לעצמנו עוד פעם חלום רובינא או חלום פינקל, אנו הולכים אצל הגברת אלווינג ואוסוואלד בנה, המצויים כעת על במת הבימה.

חמישה בלבד משתתפים בהצגה זו, והחמישה היו: חנה רובינא כגברת אלווינג, שמעון פינקל כאוסוואלד, אהרון מסקין כפסטור מאנדרס, מנחם גנסין כנגר אנגסטרנד ופאני ליוביץ כרגינה.

רובינא חדשה נתגלתה בהצגה זו. הפעם הייתה "אם", אך לא זו בלבד שהתגברה על הסכנות שבחיקוי עצמי האורבות לפתח מקרים כאלה, היא יצרה דמות חדשה של אם ואישה: אומללה ורבת כוח, רווית טרגיות ובעלת הומור, מסתכלת פסיבית ומוכנה למעשים בכל שעת צורך, שהיא רואה אותה כשעת צורך, אם לבן גדול ואומלל וחן נשיותה לא סר ממנה, והכוהן ידיד נעוריה נבוך ומגוחך בקרבתה, שעה שחן זה ורוך מבקשים ביטוי לעצמם...

הכוהן היה מסקין. גם דמות זו לא עלתה בידי איבסן כאשר רצה. הכוהן מאנדרס חלש מלהיות צד שכנגד ואיתן מלהיכנע, וניגודיו הפנימיים אינם ניגודים עד כדי עשייתו דמות מתלבטת וטרגית. אלא שהוא ניתן בידי מסקין, וזה יש לו תרופה לכל הליקויים שבתפקידים הבאים לידו: הוא מחפה עליהם ב... מסקין. והצופה מקבל ברצון את החיפוי ונהנה ממנו.

פינקל הפיח רוח חיים באוסוואלד, שמת זה מכבר, ועשהו שוב לחי הנוטה למות. כעין דירוג מוסיקאלי היה הדירוג החזותי של אוסוואלד המגלה לאימו את האמת האיומה שבקרבו לאט לאט, בארבעה שלבים: סימני עייפות, רמזי כאב ראש, הפחד, השיברון. נכון אדם לשכוח את הידוע לו מראש ובלבד שיראה את המעברים האלה במשחקו של פינקל.

רק בזכותו של התיאטרון, איבסן עודנו חי וקיים. כדאי ללכת להצגת פינקל ולראות: כיצד משחקים.

מתוך "על המשמר", 28.9.1947