המחזה הוצג בתיאטרון הקאמרי בשנת 1949

בימוי – פיטר פריי

תרגום – יאיר בורלא

על דעת המקום (משם בא המחזה) ועל דעת הקהל (שלא רצה לעזוב את אולם ההצגה) אני מתיר (לעצמי) להשתמש בכותרות למאמר הביקורת ב"הדליינס" נוסח אמריקה:

חטיפת ליל קיץ: חנה מרון, עם "גאנג" מהקאמרי, "קידנפו" אולם מלא

כן, כך היה המעשה באותו ליל קיץ, ליל אוגוסט תל אביבי, חמסיני ומחניק ב"מוגרבי" למטה... כך בהחלט. ממש ככתוב וכמתואר במעשי ה"קידנפינג" הנועזים ביותר. לעיני כל נכנסה השודדת הצעירה ושדדה והכניסה לכיסי כישרונה הרחבים – הם מתרחבים והולכים מהצגה להצגה – את כל מי שאונה לה בדרכה. מכניסתה ל"מלון" ועלייתה לחדר השינה בניע מותניים קל ובטיפול נעלים ניכר ועד יציאתה האיטית בה היא מודיעה לאדונה לשעבר ש"תחזיר לו את המאה ועוד מחסנים אחד אחד, כל שנה –אחד" ובאמצע – הישיבה, בימין הבמה, על הדרגש הקטן עם "מיסס הדג'ס" מזה והמשחק בקלפים, משמאל הבמה, עם הארי ברוק מזה, אי אפשר היה לגרוע עין ממנה שכל תנועה קלה שבקלות סייעה בידה למעשה ה"שוד" שעשתה בכל רואיה.

חנה מאירצ'ק – חנה'לה – חנה'לה סוקניק – חנה מרון! קמה פעם ילדה בבית הספר ועלתה לבמה של הצגת תלמידים ומאז התחילה לעלות – רחרחה בסטודיות ושיחקקה בלהקה צבאית, ופתאום – היא משחקת צעירה, ושוב "פתאום" ושוב "פתאום", והנה: אתה יושב בתיאטרון ואותו רעד קל ונדיר שבעתות ההתגלות התיאטרלית עובר בך: אכן, שחקנית! ש ח ק נ י ת.

והלוא היא בראשית דרכה! "רק אתמול נולדה"...

יש מאין עושה חנה מרון מ"בילי דון": שני הקולות המושמעים בטבעיות כזאת ומעידים – לא רק בטקסט ובתנועה ובהטעמה כי אם גם ב"קול" – על שני מצבי נפש; פריצות טבעית, מקצועית-צנועה זו, תמימות של טמטום ראש וטמטום של תום לב, "מעשיות" שקולה ובעלת ניסיון עם רעננות רומנטית-סנטימנטאלית, כל אלה וכהנה וכהנה נתנה חנה מרון שלנו ל"בילי דון" האמריקנית בקלות של מתת עשיר שיש לו רב. שחקנית הנותנת משלה לתפקיד, והוא, המסכן והעלוב כשלעצמו, מתעשר ומחזיר לה מיד ליד ומעשירה בתפקיד חדש, עשיר, העשיר שבתפקידיה, ותוך תיאום מלא ונראה לעין עם עבודת הבמאי, ניתן כל השפע הזה לקהל מבלי להציץ אפילו רגע כמימרא לצדו.

דומה כי באותו ערב הייתה ברכת- הנהנין התיאטרלית ברכת הכול, כל מי שראה הצגה זו עם חנה מרון בראש.

בראש – כי כולם היו טובים. על שכמו של יוסף ידין הוטל תפקיד הגיבור הראשי "הארי ברוק". והוא נשא אותו בכוח רב ובהצלחה רבה. יוסף ידין – אף הוא צעד על הבמה צעדי התפתחות איתנים. התפקיד נבנה מ"גוש אחד" ושמירתו של יוסף ידין על גושיותו המוצקה של "הארי ברוק" נתנה בידי הבמאי פיטר פריי, ואולי גם בידי המחבר, את חפצו – להעמיד את הקפיטליסט האמריקני על ה"טיפוס" הידוע של ה- “Self made man” בצורתו הפשטנית והמחוספסת ביותר.

לעומתו העלה אברהם בן יוסף את העיצבון וכובד ההרהורים של איש "אובד בעיניו" הפנימי והעניק מנטייתו זו – המתגלית במשחקו מזה זמן ממושך, לפרקליט "אד דברי" ויצר תפקיד של מנוול מסוג אחר, מסוגו של יורד רוחני ומוסרי. בתפקיד זה יצר אברהם בן יוסף כעין שיווי משקל למחזה המקרב אותו אל דעת המציאות. בן יוסף משיג את מבוקשו השחקני, בזמן האחרון, בלי אפקטי משחק, כמעט, בשקט בלתי תיאטרלי, כמעט, אך כוחו של שקט "טבעי" זה מדביר תחתיו בקלות כל רעש בקרבתו. ובשקט זה הגיע בן יוסף, "דברי", לסיום המחזה שהוא סיומו שלו, של פרקליט הרע.

מתוך "על המשמר", 5.8.1949