המחזה הוצג בתיאטרון הקאמרי בשנת 1949

בימוי – ליאופולד לינדברג

תרגום – שלמה טנאי

ליאופולד לינדברג מיודענו היה בארץ.

מיודענו – כי זו לו הפעם השנייה. אז, בפעם הראשונה, לפני חמש- עשרה שנה, בא ל"הבימה" והציג בה ארבעה מחזות: "פרופסור מנהיים", "החולה מהדומה", "ילדי השדה", ו"חלום הגולם". ועתה, בפעם השנייה, בא ל"קאמרי" והציג הצגה אחת – "הצל", ומבלי משים מצטרפות שתי המילים האלו הרגילות בצירוף זה "אז ועתה" ומיד הן מתרווחות ומניחות מקום להרהורים מן העניין ושלא מן העניין שאף הם שייכים לאותו עניין:

אז - ועתה .

אפשר וחסד עשה עימו התיאטרון הארץ-ישראלי ש"פיזרו בין האומות" לזמן ממושך כל כך... בידיים מלאות בא עתה.

עתה – שהה לינדברג מעט מאוד בתוכנו אך רישומו יהיה ניכר הרבה. צילו, ה"צל" של לינדברג יתלווה מעתה לא פעם למפעלות הבימאים על בימותינו, ועוד נפגשנו.

מאז ועד עתה גדל לינדברג; מאז ועד עתה גדל תיאטרוננו, זה בכה וזה בכה.

שמו של ליאופולד לינדברג, במאי תיאטרון וסרטים בשווייץ, הולך לפניו במרכזי העולם, והוא נענה לבוא עתה אל התיאטרון הקאמרי שאז לא היה קיים עדיין ואפילו בחלום.

"הצל", המחזה של יבגני שוורץ הבנוי על אגדת אנדרסן והמקושר בסיפורו של שאמיסו, איננו, לאמיתו של דבר, אלא צל צלם של מקוריו. המחזה רפה ורופף, הפיוטי שביסודו נאבק קשות עם לבושיו המודרניים ואין שני ה"יריבים" יכולים זה לזה והם נשארים בו גם זה וגם זה והוא עצמו נעשה חסר מזה ומזה.

בא במאי גדול ונטל מחזה מן הקלושים ועשהו לאחת ההצגות היפות והמעניינות ביותר על במותינו.

כלום יש לך דבר מסוכן מעריפת ראש על הבמה? הלוא בעצם תיאור זה, שב"חיים" מצויים לו להצדקתו נימוקים פוליטיים ומשפטיים וכולי וכולי, מצוי "קיטש" שאין למצוא לו כל הצדק. ואף על פי כן נופל ראש על הבמה, נפילה של ממש, נפילה נטורליסטית, שלאחריה הוא מתגלגל על רצפת הבמה לעיני הצופה, ולא זו בלבד שאין בה שמץ של "קיטש", אלא שנפילה זו נעשית לאחת הפעולות המוצלחות שבהצגה.

או : כלום יש לך דבר מסוכן לאמנות הבמה מבליל סגנונות? ואומנם סובל המחזה מבליל זה, אבל ההצגה בנויה על ה"בליל", שאינו עוד בליל אלא תרכיב כימי מיוחד במינו הממוזג ביד אמונה וממיס את האלמנט ה"אקטואלי" באלמנט האגדי עד שלא נודע, כמעט, כי בא אל קירבו. ובתנועה אחת, שעשייתה נטורליסטית ומשמעותה אגדית, מצדיק הבמאי בהצגה את התפקיד שבמחזה. התרת הרצועה של הטקסט על ידי הידוקה בביום, מאפשרת למחזה להיכנס לאוזן כי הוא נעשה ערב לעין. פשוט מאוד: יופייה של ההצגה שובה את הלב, לא את העין בלבד כי אם את הלב. ולא זו אף זו - דווקא קלישותו של הטקסט נותנת: במאי היודע לעשות יש הצגתי מאין דרמטורגי, כפי שעשה זאת ליאופולד לינדברג במחזה של יבגני שוורץ, הריהו מוכיח לא בלבד את ערכו הוא כאמן, אלא אף את ערכה המיוחד והעצמי של אמנותו. בהצגת "הצל" שוב נוכחנו לדעת מה גדול כוחו של הביום אם איננו אומנות אלא אמנות. הבמאי-אומן קובע את הצורך ועושה לפי היכולת (שלו ושל החומר הנתון בידיו), ואילו הבמאי-האמן קובע את היכולת (של החומר הנתון בידיו) ועושה לפי הצורך (שלו).

כן עשה ליאופולד לינדברג.

על כן היה "הצל" בקאמרי לאשר היה – להצגה היפה שבעונה, ולאו דווקא בעונה זו.

בעיית-תמיד בתיאטרון היא בעיית התפקיד וממלא התפקיד. התפקיד נמצא במחזה ואילו ממלא התפקיד, פעמים הוא נמצא בהצגה ופעמים אינו נמצא. הדרמה והתיאטרון עומדים, לכאורה, צפופים זה לזה, אך למעשה גדולים ביותר הרווחים שביניהם. יוצר המחזה, הדרמטורג, הוא היוצר את החומר שבו. ואילו יוצר ההצגה, הבמאי, מוצא חומר מן המוכן, הן בצד זה, בדרמה, והן בצד זה, בתיאטרון. ואין הם חופפים זה את זה. מה לעשות, אפוא, ליוצר ההצגה בשני מיני חומר שנמסרו לידו – הדרמטורגי והתיאטרלי?

לינדברג בעל היד המלאה והפתוחה סיגל את החומר הדרמטורגי לחומר תיאטרלי. במקום דימוי מופשט וכללי של הדמות שבמחזה, הוא קבע מייד דמות קונקרטית מסוימת לפי השחקן שיהיה לו בהצגה. לא כל תיאטרון מבורך בשחקנים בעלי "כל בו". מכל מקום אין אלה אלא מיעוט בכל תיאטרון, ומכל שכן בתיאטרון צעיר. ובמקום שאין בידי שחקן להתגלגל בדמות שנועדה לו גלגול מלא וטוב, עומד הבמאי בעל היד המלאה והפתוחה (לכך נחוצות שתי הסגולות גם יחד: מלאות של עושר ופתיחות של גמישות) ומגלגל את הדמות בשחקן; הוא גוזר עליה להיות כמותו, וכוחו נבחן בכך שהוא גוזר והיא מקיימת.

כך עשה לינדברג.

התפאורה של משה מוקדי היא רקע ומסגרת וחלק משחקי של "הצל". קשה לתאר הצגה זו בתפאורה אחרת. מוקדי השיג קודם כל שליטה כזאת על השטח שבידו שהיא נראית כשליטה מוחלטת עד כדי שינוי המימדים הידועים כל כך, ממדי הבמה של "הקאמרי". בניין הבמה במערכה הראשונה – שתי הרמות בחדרו של המלומד, הניגוד שבין חלק זה לחלק הארמון של בת המלך, החלל שבאמצע, החלל שהושג על ידי הבלטות וזוויות ופינות גמר בלתי גמורות, כל הצירוף הזה, שנראה טבעי כל כך ומחויב המציאות, יצר איזו אטמוספרה של אי שקט ושל ערבוב מציאות וחלום. על יד גווני צבע המשתנים ומתחלפים באמצעי הארה והחשכה, שהכול אפשר בה, אפילו קיומה של אגדה זו.

מתוך "על המשמר", 23.11.1949