המחזה הוצג בתיאטרון הקאמרי בשנת 1946

בימוי – יוסף מילוא

תרגום – יוסף מילוא

העולם בו אנו חיים אינו מן המשובחים ביותר, כידוע, ואף טעון הוא תיקון, כידוע, אך אין הוא גרוע כל כך כפי שהוא מתואר במחזה של האחים קרל ויוזף צ'פק: "העולם בו אנו חיים".

טיבה של יצירה אינו נבחן בטובו של הנושא בו היא מטפלת, כי אם להיפך: טוב הנושא תלוי ועומד בנס טיבה של היצירה. והעולם בשנת אלף תשע-מאות עשרים ואחת, הזמן בו נכתב מחזה הצ'פקים:"חיי חרקים", לא היה גרוע מזה שבאלף תשע-מאות ארבעים ושש, זמן הצגת המחזה בתל אביב. אלא שקרל צ'פק, שהגיע אחר כך ל"מגיפה הלבנה" ול"האם", היה באותו זמן צעיר יותר והפרי הזה אשר עשה אז, היה בדרך כלל בוסר.

הצ'פקים התאמצו לדחוס ולהכניס אל "חיי החרקים" כל מה שהיה בלבם נגד עולם ואדם, לאמור: לאין שיעור יותר מכפי שמסגרת דרמטית עשויה להכיל, ותוצאת מאמצם זו הייתה בעיקר רפיפות המסגרת, שלא עמדה בפני הלחץ ונסדקה.

"חיי החרקים" מלאים "חרכים", שבעדם נושבת רוח פרצים של "מערכוניות" פיוטית-פרובינציאלית, החובקת זרועות עולם וזרועות אישה במחי אחד, או, בקיצור נמרץ: המחזה "חיי חרקים" הנהו גרוע מאוד, מן המובהקים שבסוג זה.

הסקפטיציזם הפסימיסטי המוחלט שהיה אז, לאחר מלחמת העולם הראשונה, נחלתו של חלק גדול באינטליגנציה הצעירה באירופה ובא לידי ביטויים אמנותיים רבים ושונים, שרובם היו בני יום ונעלמו למחרתו, מצא במחזה זה את ביטויו. ה"הלך", הנשלח מטעם המחברים לראות בלבד בנעשה בין החרקים, הוא מין פילוסוף היודע הכול מראש ובכל זאת מסביר הכול בשעת מעשה ולאחר מעשה. ומכיוון שכך, הריהו משעמם, בתכלית הפשטות. השעמום הפנימי שבמחזה מורגש ביתר שאת לאחר שעבר זמנו. כל ה"חידושים" שנתחדשו בימים ההם באירופה המבולבלת, שהיו כורכים בה ציניות ניהיליסטית ופציפיזם פתטי ואוכלים ביחד בכריך סוציאל-ארוטי, "חידושים" אלה נוצרו ישנים; הם נולדו זקנים ומתו בעיתם – עם היוולדם. אכן, יש הסבר והצדקה לניסיונותיו של הדור האומלל ההוא. "שלושת החברים" שבאו "בדרך חזרה" הביתה חפצו מאוד בשלום איתן ובצדק סוציאלי ובנשים נאמנות, אך ניסיונם המר לימדם ששלושת האידיאלים האלה אינם מתגשמים אלא לזמן מה וגם זה בקשיים מרובים ובתוצאות מעוטות. הארוטי והסוציאלי והפציפיסטי נתרקמו לזמן מה לחוט משולש שניתק במהרה, עם הניסיונות החדשים שהוכיחו מה כוחו של אותו פאתוס סוציאל-ארוטי ושל פיוט פציפיסטי מוחלט בחיי אדם וחברה... אכן, יש הסבר והצדקה לחידושים של הזמן ההוא, אך אין בידם של הסבר והצדקה להאריך ימים למי שנולד וגזר דינו עימו.

המחזה של קרל ויוזף צ'פק מהימים ההם שייך ל"חידושים" הללו.

מתוך "על המשמר", 15.3.1946